מהפיכת החינוך המדיד

3997

אחד המאמרים החשובים והמשמעותיים ביותר שהתפרסמו בתחום מדיניות החינוך הוא מאמרה של פרופסור יולי תמיר שהתפרסם לאחרונה .  מפאת חשיבותו הנה סיכום עיקרי הדברים במאמר :

מקור וקרדיט :

יולי תמיר, "מהפכת החינוך המדיד", בתוך : מהפכות –, נקודות מפנה שעיצבו את עולמנו, ע"ע 47-57, האוניברסיטה המשודרת,  משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2017

עיקרי דברים

רוב המהפכות בחינוך הן מהפכות מתוכננות , הן מונעות על ידי אינטרסים פוליטיים , כלכליים או דתיים. אבל המהפכה של החינוך המדיד היא מהפכה שקטה שהתרחשה כמעט באקראי. למעשה היא מעולם לא הוכרזה כמהפכה. ובכל זאת היא הולידה את אחד השינויים הגדולים ביותר במערכת החינוך בישראל ובמערכות חינוך בעולם כולו. מדובר על ההשפעה המהפכנית של המבחנים הבינלאומיים על מערכות חינוך לאומיות .

מאז כונן החינוך הציבורי , נהוג היה לראות במערכת החינוך כלי העומד לשירותה של המדינה ושל החברה שמטרתו לסייע לטיפוחם של אזרחים טובים ושל אנשים מוסריים, המונעים על ידי רצון ליצור חברה טובה יותר . אבל באמצעות שנות השמונים של המאה ה-20 , הוסט הדגש מהנושא הערכי לנושא הכלכלי, אולי מתוך שביעות רצון עצמית שנבעה מהתחושה שהערכים הליברלים-דמוקרטיים שהיו לב לבו של החינוך במערב הפכו לנחלת הכלל, ואולי משום שהרחבתו של החינוך במערב הפכו לנחלת הכלל, ואולי משום שהרחבתו של החינוך הציבורי הפכה אותו לאחת ההשקעות הציבוריות הגדולות ביותר. קובעי המדיניות הניחו כי אזרחות טובה ממילא תעבור מדור לדור , אבל הם רצו לקבל יותר תמורת השקעתם ההולכת וגדלה ודרשו לדעת מהן התפוקות החינוכיות במונחים של הון אנושי תומך צמיחה. דרישה זו עלתה על רקע תביעה כוללת לשקיפות , למדידה ולהערכה.

באותה תקופה החלו ארגונים שונים ליצור מדדים השוואתיים בתחומים רבים, כמו איכות חיים , בריאות, אריכות ימים, תעסוקה, צמיחה, תוצר לנפש וכדומה. מדדים השוואתיים אלו הפכו עם הזמן להיות בעלי השפעה רבה על ניהול מדיניות ציבורית.

תחילה נתפסה גישה זו כגישה אובייקטיבית שאין לה מטרה משל עצמה. היא פשוט מודדת ומעריכה.

תחת מעטה של "בואו נקבל יותר נתונים כדי שנוכל להחליט מה באמת עובד" התחילו גופים שונים בעולם, שהגדול  בהם הוא ארגון המדינות המתועשות (OECD ) לאסוף נתונים. תחילה , כאמור , זה נראה כמהלך טכני : אוספים נתונים , מקבלים אותם ומנגישים אותם למדינות השותפות במטרה לאפשר  להן לנהל את עצמן טוב יותר. אולם איסוף הנתונים עצמו הפך לאט לאט לכוח אידיאולוגי שמנחה ( אולי נכון יותר לומר "כופה" ) מדיניות חינוך על מדינות העולם.

אחד ממאגרי הנתונים הגדולים שנוצרו הוא זה המאגד את תוצאות המבחנים הבינלאומיים, שהם מבחנים משווים הדוגמים שכבת גיל מסוימת בתחום ידע מוגדר. המבחן שהיקפו הוא הרחב ביותר הוא מבחן פיז"ה ( PISA: Programme for international student assessment). מבחן זה דוגם את בני ה-15 בכ-60 המדינות המשתתפות בו ובוחן ידע בתחומי המדעים, הקריאה והמתמטיקה.

המעבר ממדידה למדיניות לא היה מובן מאליו. בשלבים הראשונים המדידה אפשרה לדרג את המדינות המשתתפות במבחן. מובן כי אלו שהוצבו בראש הטבלה נתפסו כמודל לחיקוי לכל השאר, ואילו המדינות שהפגינו ביצועים נמוכים נדרשו לשנות את מדינית חינוך שלהן.

הבעיה במודל הבחינות של PISA , כותבת פרופסור יולי תמיר, הוא ראייתו הצרה . מודל הבחינות של  PISA אינו עוסק בכל מרכיבי המעטפת של החינוך, אלא רק במה שמתרחש בין כותלי בית הספר. כך קרה שסוכני הבחינות המשוות משווקים את המודל הבית-ספרי הפיני במנותק מהמודל הכלכלי-חברתי הפיני, וכך יוצרים אשליה  מסוכנת ש"החינוך הפיני" אפשרי בכל חברה, אפילו אם היא משופעת בעיות כמו החברה הישראלית: צפופה, מגוונת , מפולגת , ענייה ורוויה חשדנות.

מדינת ישראל נתקפה בהלם כשהתפרסמו תוצאות הבחינות הבינלאומיות PISA בשנת 2000. בתחום הקריאה מצאה עצמה ישראל במקום ה-30 מתוך 41 מדינות, ובאוריינות ,מתמטיקה ומדעים במקום ה-31. ההלם הישראלי היה מבוסס על ההנחה השגויה ש"פעם" היינו הטובים בעולם. בשנת 1986 נערך מבחן אחד, שישראל השתתפה בו באופן לא מדגמי, ובו התלמידים הישראלים מוקמו במקום הראשון. במבחן לקחו חלק רק מספר בתי-ספר איכותיים, ולא נבדקה בו רמת הידע של העולים החדשים, תושבי הפריפריה או האזרחים הערבים-הישראלים, שהן אוכלוסיות מוחלשות במדינה. וכן הפלא ופלא , ישראל הוצבה בראש הטבלה.

עם השנים המבחנים השתכללו, וככל שהם השתכללו יותר כך נוספו למבחנים עוד מדינות והתחרות גדלה. אז הסתבר שישראל נמצאת במקום בינוני ומטה. כמו הרבה מדינות אחרות בעולם, ישראל עברה את מה שנקרא בספרות המקצועית "ההלם של פיז"ה" (Pisa shock). הנחת היסוד הייתה שהחינוך בישראל הידרדר ממרום הטבלה לתחתיתה. אין להנחה זו שום בסיס , חוץ  מהמבחן הבלתי מייצג של סוף שנות השמונים , אבל היא יצרה את אחד המשברים הגדולים בחינוך הישראלי ואת תחושת האין אונות הרווחת בו עד היום.

אין שום נתון מבוסס המלמד על כך שהחינוך בישראל מידרדר. רמתו קבועה למדי לאורך השנים , ובשנים האחרונות חל אפילו שיפור מסוים. יש לציין כי במהלך השנים נוספו  למערכת החינוך מאות אלפי ילדים , והמערכת הצליחה מאד בשילובם בבתי הספר – הרבה יותר ממערכות אחרות בעולם, מערכת החינוך מגיעה לרוב רובם של לדי ישראל ומשאירה אותם במסגרת חינוכית יותר שנים מכל מדינה אחרת בעולם, ילדים אלו ממשיכים להשכלה גבוהה באחוז הגבוה בעולם ( חוץ משוויץ)  והם הבסיס להצלחה גבוהה בתחום ההיי-טק , שהולידה את הכינוי שישראל מתגאה בו כל כך : "אומת הסטארט-אפ" (  Start -Up Nnation).

למרות ההישגים הללו, בעטיים של מבחני הבינלאומיים, מערכת החינוך בישראל נתפסת כנחשלת -וכמו מערכות רבות בעולם היא פונה אל אנשי המבחנים המשווים בעולם לקבלת עזרה והנחייה. כוחם של המבחנים המשווים , ובעיקר יכולתם לדרג אומות ומדינות, הפכה אותם לאורים ותומים של מערכות חינוך. כך מדינות פונות בשאלות  ומקבלות הדרכה כיצד לבנות מערכת חינוך מצליחה יותר.

הציונים במבחנים הבינלאומיים הפכו אפוא מכלי הערכה חינוכי לכלי הערכה  משקי, המשפיע על החלטות, כמו למשל היכן כדאי להשקיע , היכן כדאי להתגורר והיכן אפשר  לקצור את הרווחים הגבוהים ביותר הודות לנוכחות של הון אנושי זמין ומיומן. השפעה זו של תוצאות המבחנים הבינלאומיים על מתווה הפעילות הכלכלית גרמה לכך שלכל מדינה היה כדאי מאד להצליח במבחנים.

כך קרה שבתוך עשור חלה עלייה ניכרת בחשיבות הבחינות, ובעקבותיה גם הכנה  מסיבית של תלמידים לבחינות. אם היו שואלים בעבר שר חינוך "מה המטרה הראשונה שלך" , הוא היה עונה: "לחנך אזרחים טובים , אנשים איכותיים , אנשים עובדים , אנשים יצרניים , אנשים שיודעים לחיות זה עם זה" , והנה היום המענה המוסרי-חברתי הזה נעלם. כנגד עונים רוב שרי החינוך " אני מתחייב להעלות את הדירוג של מדינתי מעל המדרגה שהיא נמצאת בה כיום." כלומר , השיח של המבחנים הבינלאומיים חיסל עולם שלם של דיונים על חינוך המונעים מתפיסה ערכית , הומנית ואזרחית, והחליף אותו בשיח של דירוגים.

בישראל היה המעבר חד וברור. כותבת על כך פרופסור יולי תמיר במאמרה החשוב : " בתקופת כהונתי כשרת חינוך בשנים 2006-2009 , סירבתי לרתום את המערכת להכנה למבחנים הבינלאומיים , מה גם שההכנה זו אסורה עפ"י כללי המבנים עצמם. הדירוג הישראלי נותר נמוך, והעדפתי להתמקד בתחומי האזרחות והחינוך הבלתי פורמלי, ליזום תעודת בגרות חברתית, לפתח כלי למידה חדשניים ובעיקר לשפר את תנאי עבודתם של המורים. לעומת זאת, כאשר השר גדעון סער מונה לתפקיד הוא הצהיר שאחת ממטרותיו המרכזיות היא קפיצת מדרגה בתוצאות המבחנים הבינלאומיים.  התוצאה כמובן הייתה השקעת משאבים ומאמצים רבים להכנה למבחנים, והכוונה של מערכת החינוך לקראת הבחינה עצמה.

הבעיה במבחנים משווים היא שמהר מאד המערכת החינוכית מבינה כי אין תמריץ ללמידה עמוקה, משמעותית. יש תמריץ ללמוד בעל-פה נתונים ומספרים ולערוך חזרות על שאלות מסוג השאלות שיופיעו במבחן. כל מי שהתכונן לבחינה פסיכומטרית או לבחינה דומה יודע כאשר אתה חוזר על בנק שאלות מוכנות כדי לקבל את התוצאה הטובה ביותר, אין פירושו שאתה יודע יותר טוב את החומר, או שאתה מבין, אבל זה מעלה את הסיכוי להצליח בבחינה.

וכך , מדינות שהחינוך שלהן בנוי ומבוסס על שינון, כמו מדינות דרום-מזרח אסיה, מצליחות בבחינות הבינלאומיות בקלות. כיום כבר מגיעים למצב שבו אזורים שלמים בסין מקבלים את הניקוד המרבי במבחנים המשווים. זה נובע מכך שההכנה היא סיסטמטית מאוד, שהילדים מפחדים , נלחצים , משננים ומתכוננים לפני הבחינות. ההורים נרתמים , והתוצאה מבחינת מיקום המדינה בטבלת ההישגים הבינלאומיים היא טובה, האם זה אומר שמערכת החינוך השתפרה? לא ברור?

אחת העיוותים הרבים של המבחנים הבינלאומיים הוא שמדינת ישראל , כמו מדינות רבות ברחבי העלם, מודאגת מאד מהמיקום שלה במבחנים הבינלאומיים, אבל אינה מודאגת מהירידה הדרמטית במיקום שלה במדד הערכים הדמוקרטיים אצל ילדים. מדוע ? כי למדד זה אין כל השפעה כלכלית.

כותבת פרופסור יולי תמיר:" לחששות הישראליים מפני ירידה בחינוך אין ביסוס מבחינת המצוינות והיזמות. מערכת החינוך הישראלית הרבה יותר טובה ממה שהמבחנים המשווים מלמדים, ולא רק אנחנו יודעים זאת , יודעות זאת גם חברות  הענק שבאות להקים כאן מרכזי פיתוח. יודעים את זה גם ההודים וסינים שבאים ללמוד מישראל על חדשנות ויצירתיות, ויודעות זאת גם האוניברסיטאות הטובות בעולם ששמחות לגייס כאן כוח אדם מיומן. בעולם כולו מסתכלים על ישראל בהערכה במובנים רבים. נכון, המבחנים המשווים לא מבשרים טובות, אבל יש הרבה מדדים אחרים שבהם מערכת החינוך הישראלית מצליחה מאד. רוח הנכאים ותחושת הכישלון השורות בישראל בכל הנוגע לחינוך שונות מאד מהדרך שבה החינוך הישראלי נתפס ברחבי העולם".

לדעתה של פרופסור יולי תמיר : " מדינת ישראל , כמו מדינות רבות במערב , יפסידו הרבה מאד אם הן ינסו להפוך את הילדים שלהן למתחרים בילדים הסינים בדבר שהסינים הכי טובים בו.

אנשי המבחנים מנסים , לאורך כל הדרך, להתאים את המבחנים למציאות וגם לביקורת שדורשת מהם לאמוד יצירתיות , חדשנות וחשיבה לא שגרתית. עד מהרה התברר שדווקא את הכישורים הללו קשה מאד לבחון ולמדוד . קשה ליצור שאלות שבוחנות יצירתיות , משום שנוצרה שגרה של בחינות, וגם אם במחזור הראשון השאלות מפתיעות מאד, הרי במחזור השלישי או הרביעי השאלות מתחילות לחזור על עצמן. יותר מזה, כאשר חושבים על הדרך שבה עובדת חברה יזמית, מסתבר שאחד המרכיבים החשובים ביותר בחשיבה  יצירתית הוא מתן מקום לכישלון ולטעות. יצירתיות לא נוצרת מכך שכולם מחפשים את התשובה האחת הנכונה. אלא מכך שאנשים אומרים : יש לי דרך אחרת לעשות את זאת , אני לא רוצה לעשות את זה בשיטה המקובלת.

נכון , רבים גם נכשלים . מערכת חינוך טובה , שמעודדת יצירתיות , צריכה לעודד אנשים להתנסות וגם להיכשל. בחינות משוות לא מסוגלות להכיל את הממד הזה של חשיבה יצירתית שלוקחת סיכונים, שחושבת בניגוד לזרם. שפעמים רבות גם מובילה לתוצאה מוטעית , אבל בפעם-פעמיים שהיא צודקת היא מולידה שינוי גדול.

קבוצות שונות של חוקרים בחינוך בכל רחבי העולם טוענות היום ש"משטר הבחינות" , כפי שהוא נקרא , גורם לשחיקה באיכות מערכת החינוך. "משטר" זה מעורר פחד גדול בקרב תלמידים ומורים. יוצר מתח אישי וחברתי שפוגע בלמידה ומוביל לצמצום הנושאים הנלמדים במערכת החינוך.

מקור וקרדיט :

יולי תמיר, "מהפכת החינוך המדיד", בתוך : מהפכות – נקודות מפנה שעיצבו את עולמנו, ע"ע 47-57, האוניברסיטה המשודרת,  משרד הביטחון – ההוצאה לאור 2017

ראו גם : יולי תמיר – ויקיפדיה 

מה למדנו: מבחן מעט שונה למערכת החינוך הישראלית 

טימס 2011: מקרה של יתר-התכוננות

 


תגובות

  • היי עמי

    תודה לך על הצגת עיקרי הדברים במאמר החשוב והנהדר הזה, של יולי תמיר, המציג דברים ברוח כל כך שונה וגם אופטימית יותר ממה שהיה מקובל לחשוב אצלנו במשך שנים. אני אישית סבור כבר מזמן שההתעסקות הזאת במבחני הישגים, בינלאומיים וגם לא בינלאומיים, לא רק שהוא מיותרת אלא גם מזיקה. גם האזהרות החוזרות ונשנות הנמשכות כבר שנים, שמקבלי פרס הנובל הישראליים הם האחרונים,עקב מצבנו במבחנים הבינלאומיים, טועות ומטעות. מבחנים בינלאומיים וגם כאלה שאינם כאלה, אינם נותנים שום אינדיקציה לכך. עדיף להתמקד במתן הזדמנויות למידה, בפיתוח יצירתיות ובפיתוח אסטרטגיות למידה. והרבה יותר חשוב … לחנך אזרחים טובים, בעלי ערכים, סקרנות, לתת להם כלים טובים, ועוד כמה דברים שהם באמת מהותיים וראויים.

    יורם אורעד 19 במאי 2017 1:05

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *