עוזי מלמד. חינוך הומני בעידן דיגיטלי פוסט-מודרני ( מה שהיה , מה שהווה ומתי כבר יהיה) , הוצאת ניב , 2020
על מחבר הספר :
ד"ר עוזי מלמד היה בעברו מורה, מנהל בית ספר, סמנכ"ל הממונה על הפדגוגיה והטכנולוגיה ברשת אורט, מנהל פדגוגי של תוכנית התקשוב הארצית במערכת החינוך, מנכ"ל המרכז להוראת המדעים במכון וייצמן, מנהל פדגוגי של בית הספר להכשרת מנהלים באוניברסיטת תל אביב, הוביל את צוות המידענות של משרד החינוך ואת צוות תכנון התאמת המכללות למאה ה-21. שימש כיו"ר הועד המנהל של מכון מופ"ת למחקר ולפיתוח תוכניות בהכשרת עובדי חינוך והוראה.
ועוד משהו שד"ר עוזי מלמד בצניעותו לא הזכיר: תוך כדי לימודי המתמטיקה באוניברסיטה העברית הוא השלים גם לימודים באקדמיה למוסיקה, ותוך כדי עבודתו כאיש חינוך היה חבר גם בכמה הרכבי ג'אז מובילים בישראל .
הספר החדש של ד"ר עוזי מלמד מתווה תמונה כוללת ומעמיקה של חינוך הומני בעידן דיגיטלי פוסט-מודרני תוך הצגת הרפורמות החינוכיות הנדרשות כיום.
לספר שלושה שערים :
השער הראשון : מציג את מה שהיה – מבט מהיר על המאפיינים של החינוך מן העת העתיקה ועד ימינו, שתכליתו לבחון מה הם המקורות אשר קיבעו את מאפייניו של החינוך המודרני. בהמשך הדברים מנתח המחבר את מאפייני החינוך כפי שהוא צריך להיות בתרבות העכשווית, במאה ה- 21.
השער השני : מציג את מה שקיים – סקירת התפיסות החינוכיות של שרי החינוך בישראל משנת 1996, הנושאים שהם קידמו והרפורמות שביצעו, תוך בחינה של התאמתם למילניום השלישי.
השער השלישי הוא עיקרו של הספר: הוא מציג מתווה מעמיק וחדשני של כותב הספר, ד"ר עוזי מלמד, באשר לתפיסה החינוכית ולמעשה החינוכי כפי שהם אמורים להיות, בעידן העכשווי, במילניום השלישי. הוא עוסק במרכיביו של המעשה החינוכי: תכנים וכישורים, ערכים ומשמעת, מתודות של הוראה ולמידה, המבנה הארגוני של הלמידה, הסביבה הלימודית ותשתיותיה, מדידה והערכה, ולבסוף, דבר אל המורים והתלמידים.
מאת : עמי סלנט , עורך האתר ידע וסקרנות דיגיטלית.
נקודות עיקריות מתוך הספר החדש והמעמיק של ד"ר עוזי מלמד
ספרו החדש של ד"ר עוזי מלמד הוא אחד הספרים המעמיקים ביותר שנכתבו בחינוך בעשורים האחרונים בישראל. הוא מסכם בצורה מרתקת גם את התמורות החינוכיות בישראל מאז 1996 וגם מציע משנה סדורה לשידוד מערכות בתחומי החינוך. אין הרבה מונוגרפיות שמציעות מבט כולל, אנליטי וחכם של ההתפתחויות בחינוך בישראל, בשילוב חזון פדגוגי מעמיק וחדשני.
החזון החינוכי והמציאות
"בתקופת המודרנה, הפדגוגיה ההומניסטית הפכה להיות מוסכמה בשדה החינוך, דגל שכל איש חינוך נושא אליו את עיניו. סיסמאותיה מועתקות לכל "אני מאמין" בית ספרי, לכל תוכנית פדגוגית, לכל רשימת מטרות חינוכיות, לכל פרק מבוא של תוכנית לימודים. בישראל, מטרות החינוך מוצגות בחוק החינוך הממלכתי (במקור משנת 1953 ובנוסחים מתוקנים שאחריו). למרות זאת, טוען ד"ר עוזי מלמד בספרו המעמיק, בתקופת המודרנה הרוח ההומניסטית נשארה מרחפת מעל בית הספר – ואל תוכו היא לא חדרה" (עמודים 44-43).
"למרות רוח הדמוקרטיה שפשטה, במדינות המפותחות, מערכת החינוך בתקופת המודרנה המשיכה לשמר את התבנית הסמכותית והממיינת של בית הספר. מתכנית הלימודים נעלמה הפילוסופיה שמעלה את הספק ומעוררת חשיבה: מקצועות ההומניסטיקה מפרפרות בשוליים, המוזיקה והאומנויות נותרו כקישוט, הספורט והחינוך הגופני נדחקו לשולי תוכנית הלימודים. מערכת החינוך הסמכותית-השכלתית של תקופת המודרנה מנוהלת בתוך מבנה ארגוני שהוא שיקוף של המבנה הארגוני של מפעל תעשייתי" (עמ' 48) .
שתי תבניות של חינוך
מתוך ניתוח ההיסטוריה של החינוך מתאר ד"ר עוזי מלמד את המאפיינים של מערכת החינוך בתקופתנו, ואת התבניות החינוכיות מן העבר, אשר עיצבו את המאפיינים הללו.
ניתוח המאפיינים של העידן הדיגיטאלי הפוסט-מודרני ובהשראת התפיסה ההומניסטית של הוגי החינוך הפרוגרסיבי, משרטט המחבר תבנית חינוכית כפי שהיא צריכה להיות היום, במאה ה ‑21.
בין דבריו מזכיר ד"ר עוזי מלמד את דעתו של ניל פוסטמן, מחשובי הוגי הדעות והאינטלקטואלים בעולם (מי שכתב את הספרים "החינוך ואבדן הילדות", "קץ החינוך"), שטען כי מערכות החינוך בזמננו פועלות ללא מטרה, ובמקום להעמיד לחינוך נרטיב מוביל בעל השראה הן עוסקות ב"הנדסת למידה" אשר מחפשת את הדרכים הטובות ביותר ללמד את מה שאין בו צורך. במקום נרטיב בעל השראה חינוכית וחברתית, מערכות החינוך נאחזות בנרטיבים רדודים, מוטעים ומנוכרים. ב"אלים" חסרי נשמה שהכזיבו, ביניהם אל התועלת הכלכלית, אל הצרכנות , אל הטכנולוגיה, אל הרב-תרבותיות, וד"ר עוזי מלמד , מוסיף על אלה ואומר: "אילו היה פוסטמן מבקר בישראל, הוא היה מגלה שלנו יש עוד משפחה של אלים – המבחנים. בראשה של משפחת האלים השלטת בישראל עומדים "מבחני הבגרות", ובראש המשפחה ניצב האל החשוב מכולם: "5 יח"ל מתמטיקה", וסגניו, מבחן פיזה והמבחן הפסיכומטרי.
האלים קנו את מקומם משום שהמנהיגות נוטעת בעם את האמונה כי עתידם הכלכלי של תלמידי ישראל, כמו עתידה הכלכלי והביטחוני של האומה כולה, תלוי באלים הללו. כל המִנְחוֹת (כולל המנחה של נפש האדם) מוגשות לאלים אלה ביראת כבוד, ואל התרבות יצטרך בינתיים להמתין בפינה (עמ' 75-76).
ההשפעות של מרכיבי המהפכה הדיגיטלית ושל השיח הפוסט מודרני על החינוך.
השיח
הפוסט-מודרני, הגיח אל העולם מתוך אכזבה מן העידן המודרני מול מראות הזוועה של
המלחמות שנהרגו בהן מיליונים, מול המהפכות ה"אידאולוגיות" שלוו ברצח ולאובדן
חירותם של רבים.
הטכנולוגיה הדיגיטלית, בכוח מניע משל עצמה, השתלטה על האנושות, במהירות ובעוצמה
שאין להן תקדים בהיסטוריה של התרבות האנושית. שפע עצום של מידע מתרוצץ ברשת
הדיגיטלית, זמין לכל אחד, בכל עת ובכל מקום, זורם ללא הרף ומתחדש תדיר, אבל הוא בלתי
מבוקר ולא תמיד אמין.
שני אלה הורידו את האלים של החינוך המודרני מגדולתם ומוטטו את התבנית החינוכית של תקופת המודרנה. מחבר הספר מנתח את התפיסה הפוסט-מודרנית ואת התרבות בעידן הדיגיטאלי, עוטה עליהן את הרוח ההומניסטית-דמוקרטית, המונפת כדגל עד היום ומרכיב מהם את התבנית החינוכית המתאימה למאפיינים של המאה ה- 21.
גלים של מהפכות ששקעו
למרות הצהרות ו"רפורמות" להתאמת מערכת החינוך למאה ה21, הרי שעד כה השינוי מתמהמה.
"מזה כמה עשורים הפכה מערכת החינוך בישראל לזירת התגוששות בין תפיסות חינוכיות של שרי חינוך. זה הולך וזה בא, וכל אחד מהם מכריז על רפורמה שתקדם את מערכת החינוך למאה ה21. כל אחד מהם השליך על המערכת "מהפכות" שיעירו אותה מרבצה, ינערו ממנה את האבק שדבק בה, יאירו אותה באור חדש וידהירו אותה, ועימה את המדינה כולה, לעתיד של עוצמה והצלחה, אבל "הרפורמות" היו ברובן רפורמות סרק שאינן מקדמות את המערכת, ולפעמים אף מסיגות אותה לאחור". (עמ' 99).
ד"ר עוזי מלמד סוקר בספר את הרפורמות השונות שהנהיגו שרי החינוך מאז תחילת המילניום השלישי, אבל ספינת החינוך נשארת תקועה במקומה, סובבת על צירה ולא נעה אל הקידמה.
שרת החינוך לימור לבנת (2001 – 2006) דגלה בסיסמה "להשיב עטרה ליושנה" והחזירה את מערכת החינוך אל השינון, המשמעת הנוקשה והסטנדרטים הקובעים מלמעלה חינוך אחיד לכולם. שרת החינוך יולי תמיר (2006 – 2009) התנגדה לשינון של תכנים והעדיפה לטפח כישורי חשיבה ויכולת ללמוד בסביבה עתירת מידע.
שר החינוך גדעון סער (2009 – 2013) העלה שוב לגדולה את אל המבחנים והסטנדרטים, וכדי לשפר את ההישגים של מערכת החינוך, הפך את בית הספר לשדה קרב תחרותי שכולו מרדף אחרי ציונים. שר החינוך שי פירון (2013 – 2014) יזם מדיניות חינוכית שעיקרה למידה משמעותית, המבטלת את השינון, מעניקה אוטונומיה למנהלים ולמורים, מרופפת את הסטנדרטים ומצמצת את מספר המבחנים ואת השפעתם.
השר נפתלי בנט (2015 – 2019) שוב החזיר למערכת את המירדף אחר הישגים ומיקד אותם בנקודה אחת: "5 יח"ל במתמטיקה". הבקרה על מנהלי בתי הספר התהדקה, הסטנדרטים, המדדים והערכות כפתו את ידיהם ולמנהלי בתי הספר לא ניתנה למעשה אוטונומיה.
לנווט אל הקדמה
"כאשר גלים של רפורמות חינוכיות מטלטלים את מערכת החינוך והיא נותרת במקומה, התוצאה היא ביזבוז עצום של משאבים, הן כספיים והן אנושיים. המורים והמנהלים חשים עצמם חסרי אונים. … הם נוטים להסתגר בתוך גבולות בית הספר ולעשות בו כמיטב יכולתם, נוקטים בגישה: "תנו לשר את אשר לשר, ולתלמידים את אשר לתלמידים" (עמ' 156).
כיצד מניעים את ספינת החינוך אל הקידמה? על השאלה הזו משיב המחבר בניתוח מעמיק ובהצעה של מתווה רחב וסדור שראשו בשרי החינוך ובהגבלת יכולתם לערער את יציבות המערכת ולטלטל אותה מצד לצד, ושורשיה נטועים בבתי הספר, במנהלים ובמורים, שבהם הכוח לשנות..
הדרך לשינוי – מתווה לעיצוב וארגון מחדש של הלימודים
בפרק האחרון של הספר החדש מציע ד"ר עוזי מלמד מתווה פדגוגי וארגוני מקיף וחדשני, אשר יש בכוחו לפרוץ את חומות בית הספר ולנתץ את קירות הכיתה.
"רפורמה חינוכית מקיפה, שתשנה את פני בית הספר, תחשוף אותו לתרבות של עידן הפוסט-מודרנה ותתאים אותו למאה ה21, חייבת לשנות באופן מהותי ובעת אחת את התפיסה החינוכית ואת כל המרכיבים של המעשה החינוכי" (עמ' 165), כלומר, תוכנית שיש בכוחה לשנות את פני החינוך מחייבת שינוי של תוכניות הלימודים, של היחס לתלמיד, אישיותו וערכיו, של דרכי ההוראה והלמידה, של מבנה הלימודים וסביבות הלמידה ושל דרכי המדידה והערכה.
תכנים לימודיים
באשר לתכנים טוען המחבר כי לא המידע עצמו הוא העיקר, אלא יכולתו של כל ילד להתפתח בתחום שמתאים לנטיותיו וכישוריו, תחום שבו הוא יוכל להצליח ולמצוא משמעות לחייו. "ערמות של מידע , אין בהן אלא שעמום חסר תועלת, מידע עיקרי שארוג בתוך תמונה שלמה שיש בה ענין בעל משמעות ללומד, הוא זה היוצר ידע. ההוראה חייבת לאמץ לעצמה את הסיסמה "פחות זה יותר , ויותר זה משעמם" ( ד"ר עוזי מלמד , עמ' 172).
בעין הצעותיו מציע המחבר שתחום לימודים היחיד שראוי להיות "מקצוע ליבה" משותף לכל התלמידים הוא "ההיסטוריה של התרבות האנושית", מעין סרט צבעוני ומרתק המציג את כל תוצריה של רוח האדם. "אין הכוונה ללימודי היסטוריה כפי שהם נלמדים כיום, שרובם עוסקים במלחמות ובכיבושים, במנצחים ומנוצחים, במוות עטוף הילה של גבורה, כאילו כל תרבות האדם מרוכזת במלחמה בין שליטים תאבי כוח. לעומת גיבורי המלחמה, מתגמדים ענקי הרוח בספרי לימוד ההיסטוריה והם מוזכרים רק בשוליים". (עמ'174). "אין הכוונה להלעיט את התלמידים בעובדות, בנתונים ובפרטי פרטים אלא להציג בפניהם רעיונות גדולים, המצאות חשובות, יצירות אומנות גדולות, תפיסות עולם חברתיות, נסיבות ומניעים, מנהיגות, תעוזה, כישלונות, וכוח רצון המתגבר על כישלונות" (עמ' 177-176).
לתפיסתו של המחבר, לימודי "ההיסטוריה של התרבות האנושית" יהוו מעין גזע שממנו יתפצלו ענפים של כל תחומי הדעת. בהמשך הדברים הוא מתייחס לאשכולות של כל תחומי הדעת: מדעים , מתמטיקה, טכנולוגיה, חברה, הומניסטיקה, אומנות ותרבות הגוף. קצרה היריעה מלהציג כאן את הרעיונות השזורים בהצעתו כיצד לשלב תחומי דעת אלה במערך הלימודים. נאמר רק שלכולם מעמד שווה וכולם פתוחים לבחירתו של התלמיד.
מתודות של הוראה ולמידה
כל מתודה של הוראה צריכה להימדד על-פי הצלחתה להניע את התלמיד ללמוד ברצון ובהנאה, לאפשר לו ללכת אחר סקרנותו ונטיית ליבו, לשוטט, לנסות, לגלות, להטיל ספק, לטעות ללא חשש. הלמידה לא צריכה להיות מרוץ תחרותי בין התלמידים הרצים באותו מסלול לקראת אותם הישגים. בית הספר צריך להתנהל כקהילה לומדת שיש בה יחסים הדדיים, תחושת שייכות, עזרה הדדית, שותפות ואחריות קבוצתית, עידוד וסיפוק מהצלחות.
ביו המתודות המוצגות לעומק ע"י ד"ר עוזי מלמד בספרו ניתן למצוא מגוון דרכים של למידה חד-סטרית, כיתה הפוכה, עצמיי למידה, למידה אוטונומית, למידת חקר, למידה מידענית, למידה שיתופית, למידה מבוססת פרויקטים -PBL, למידה באמצעות משחקים.
כל המתודות והדוגמאות שהוצגו לעומק בספרו החדש של ד"ר עוזי מלמד צריכות להיות מיושמות ומשולבות בהוראה מושכלת היודעת לבחור, בכל מצב הוראה, באסטרטגיה המתאימה ביותר, לגוון ולשלב ביניהן בתהליך רצוף. "גיוון אסטרטגיות חשוב לא רק כדי להתאים אותן למטרות ולנסיבות. עצם הגיוון שובר את המונוטוניות של הלמידה ומוסיף לה דינמיקה ועניין" (עמ' 240).
מבנה הלימודים וסביבות הלמידה
"כדי לאפשר למורים לממש את מבחר דרכי ההוראה, אלה העומדים לרשותם ואלה שיעלו בדמיונם, וכדי לאפשר לתלמידים ללמוד בדרכים מעניינות, צריך לפרק את האחידות ((Uniformity השולטת על כל מעשה חינוכי ומינהלי בבית הספר" (עמ' 241). בהמשך הדברים מציע המחבר דרכים ליצירת מבנה ארגוני גמיש של הלימודים, שיאפשר לתלמידים לעסוק בתחומים שמעוררים בהם עניין. כדי לנהל למידה במבנה גמיש, הכרח להעניק למורים ולמנהלים אוטונומיה פדגוגית וחופש לפעול בגמישות.
חלופות בהערכה
ההערכה לא צריכה עוד למדוד את היקף "החומר" שהתלמיד זוכר. הן צריכות "לפתח כלים לבחינת יכולתו של התלמיד ללמוד בעצמו, לאתר מידע מתאים באופן ביקורתי, ליזום ולהיות יצירתי בתחומים שהוא נוטה אליהם, בהתאם לסוגי אינטלגנציות שהוא ניחן בהן, לפעול בצוות, לשתף רעיונות, ועוד כל אותם כישורים שמערכת החינוך אמורה לטפח בתלמידיה" (עמ' 256). גם בתחום הזה מציע המחבר חלופות להערכה, שלא נוכל לפרטן כאן.
שחרור הבלם לשינוי
לקראת סיום ספרו כותב ד"ר עוזי מלמד: "דרכי ההערכה והמדידה מהווים כיום סכר שעוצר אנרגייה עצומה האצורה ברצון לשינוי של מורים, מנהלים, הורים ותלמידים. …שחרור הבלם הזה יוציא מן הכוח אל הפועל את האנרגיות בחינוך הנחוצות לשינוי. פתיחת הסכר תאפשר לרעיונות יצירתיים לזרום באלף יובלים. המורים והמנהלים רוצים ויכולים לחדש את פני החינוך ולהוביל אותו אל ההווה. תנו להם כנפיים והם יניפו את מערכת החינוך למרומים ויישאו עימם את התלמידים" (עמ' 258‑259).
