סקירת ספר : כל שקרי האקדמיה : מה התקלקל במודל האוניברסיטאי ומה יחליף אותו

כל שקרי האקדמיה : מה התקלקל במודל האוניברסיטאי ומה יחליף אותו , תמר אלמוג , עוז אלמוג  ידיעות ספרים , 2020

קרא , סיכם , ליקט והחְכִּים  : עמי סלנט , יוני 2020

למרות הכותרת המעט פופוליסטית (אני הייתי מעדיף את הכותרת "האקדמיה לְלֹא כְּחַל וּשְׂרַק") זהו ספר מרתק ומעמיק המבוסס על אלפי מקורות ומחקרים : מאמרים וספרים, סקרים , דוחות , אתרי מידע , במות שיח ובלוגים. בנוסף כדי לחוש את השדה ראיינו המחברים מאות אנשי אקדמיה בדרגות בכירות שונות ממספר מדינות : ישראל , ארה"ב , אנגליה , סקוטלנד , אוסטרליה , גרמניה , איטליה , צרפת , יפן ועוד. במהלך הביקורים שלהם בקמפוסים ברחבי העולם הם גם ראיינו סטודנטים רבים , שהוסיפו תובנות מנקודת מבטם של הלומדים.

זו אחת המונגרפיות המעמיקות ביותר שנכתבו בעשורים האחרונים בישראל וגם בעולם אודות החינוך הגבוה !!

על המחברים :

ד"ר תמר ופרופ' עוז הם בני זוג מגיל 17: הכירו בבית הספר הריאלי, נישאו ב־1982, ומיד אחר כך יצאו לטיול הגדול למזרח הרחוק. הם נשארו מאז, לדבריהם, "תרמילאים בנשמה", סקרנים להבין את הנוף החברתי שסביבם. עוז הוא סוציולוג והיסטוריון, מומחה לחברה הישראלית. תמר היא מומחית לתרבות צעירה ולהוראה אלטרנטיבית. שניהם מאושרים שנפלה בחלקם הזכות לעבוד בצוותא ולהתפרנס באקדמיה, במקצוע דינמי ויצירתי שהוא גם תחביב.

"כל שקרי האקדמיה" אינו ספרם הראשון במשותף: הם חיברו יחד גם את "דור ה־Y –  כאילו אין מחר", המספר על ילדי האתמול ומבוגרי המחר, שמתחילים היום את השתלטותם על התרבות הישראלית " ( מקור).  

את ד"ר תמר אלמוג והחדשנות שלה בתחומי מדעי החינוך אני מכיר מעבודתי בעבר במרכז הפדגוגי-טכנולוגי של רשת עמל , אז למדנו ממנה רבות ושאבנו השראה מתפיסותיה המתקדמות בנושאי עיצוב ופיתוח סביבות למידה חדשניות , וגם ממחקריה אודות אלטרנטיבות לבתי הספר המסורתיים.

את  פרופסור עוז אלמוג הכרתי בזכות פורטל האינטרנט המעמיק שלו "אנשים בישראל". בשנות ההוראה שלי במחלקה ללימודי מידע באוניברסיטת בר אילן ובקורסים מקוונים למורים הדגמתי לסטודנטים ולמשתלמים את המאגר המקוון שלו כמאגר מידע סוציולוגי מעמיק וייחודי באינטרנט .

תקציר

"ספרם של בני הזוג אלמוג הוא צילום רנטגן של מגדל השן האקדמי. הוא חושף את השיטה המצליחה, שהתקלקלה עם השנים, ואת תרבות השקר, ההכחשה והקיבעון שהשתלטה על המוסדות להשכלה גבוהה בעולם.

את אינפלציית הפרסומים המדעיים, שמביאה לירידה מדאיגה באיכות, ברלוונטיות ובאמינות המדע; את הניוון וחוסר העדכניות של מערכת השיפוט והבקרה של המחקר האמפירי; את הסבתם של חברי הסגל באקדמיה לפועלים צייתנים ושחוקים בקו ייצור מיושן; את בזבוז התקציבים והמשאבים הבלתי נסבל; את אובססיית הדירוגים, שגוררת ממשלות ומוסדות למערבולת של הונאה עצמית; את המונופול הציני והחמדנות החזירית של תאגידי המו"לות המדעית; את חוסר המקצועיות של ניהול המוסדות; את הניצול והולכת השולל של "המרצים מן החוץ" ותלמידי המחקר; את הכרסום באטרקטיביות של הקריירה האקדמית; את הפיכתם של המדעים ההומניים לג'ברשת של תקינות פוליטית; את הוזלת ערכו של התואר האקדמי; את הדבקות העיקשת בשיטות הוראה שאבד עליהן הכלח ופספוס מהפכת האינטרנט; את הנתק בין תוכניות הלימודים לבין צורכי החברה ושוק העבודה; ואת תכסיסי השיווק והמיתוג שבעזרתם מפתים את הצעירים להירשם למוסדות ולקורסים שפג תוקפם.

אבל הספר הזה אינו רק תמונת מצב מדכדכת של אליטה אינטלקטואלית שמרנית, שעוצמת עיניים מול רוחות הזמן ובוגדת בשליחותה החברתית. לצד הביקורת הנוקבת מציעים תמר ועוז אלמוג חישוב מסלול מחדש ומַעבר למודל רענן של מחקר והשכלה, שמותאם למאה ה־21."

כמה תובנות מתוך הספר החדש

עיקר הביקורת בספרם המרתק של פרופסור עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג  היא כי "האקדמיה ברחבי העולם וגם בארץ מאבדת במהירות את הרלבנטיות שלה בעיקר משום שהיא דבקה במודל הוראה עתיק יומין, שאינו מתאים לעידן החדש, ומתקשה יותר ויותר להתחרות עם האלטרנטיבות שצומחות בחוץ".

הפרסום המדעי מבוסס על שיטות וכלים שהצליחו מאוד בעבר אך הסתאבו עם השנים. המודל הוותיק של כתבי עת נפרדים , הבנוי על שיפוט עמיתים וולנטרי , אינו מתאים לרוח הזמן ולאפשרויות הדיגיטליות החדשות. לא זו בלבד שהוא אינו עומד בעומס, אלא שהוא מבוסס על אחד העיוותים ההיסטוריים המוזרים הגדולים בתולדות המדע המודרני: שליטתם של תאגידי מו"לות חובקי עולם בפרסום המדעי. התאגידים הללו לא רק גורמים נזק כלכלי למדע, אלא מעכבים תהליכי שינוי  בריאים כדי להבטיח את המשך חמדנותם (עוז ואלמוג, עמוד 503) .

פרסם או היעלם

אנשים מבחוץ מדמיינים את העולם האקדמי כסביבה פסטורלית ורגועה, מעין מנזרים של חוכמה ודעת , שגאונים שקועים בהם בניסיונות לפענח את צפונות היקום, בלי שאיש קוטע את שרעפיהם. המציאות שונה לחלוטין , הקריירה האקדמית אמנם התחילה לפני מאות שנים כעיסוק נעים של בני אצולה, אבל הפסיקה זה מכבר להיות מקום עבודה שלוו ונינוח. למעשה,  מופעל על מדענים לחץ בלתי פורמלי של ציפיות – מצד עמיתים , מצד מתחרים ומצד המוסדות שמעסיקים אותם. הלחץ לפרסום באקדמיה לא מפסיק לרגע והדרישות לתפוקות הכמותיות ( 2-3 מאמרים לשנה) הולכות ומאמירות באקדמיה (עוז ואלמוג, עמוד 114) .

אנשי מינהל , אנשי כספים ושאר נביאי אקסל מובילים במוסדות להשכלה גבוהה אידיאולוגיה ומדיניות שעל פיה מה שמדיד הוא מה שקובע, וכאשר פרודוקטיביות צרה כזו הופכת לחזות המדע, רף הציפיות הכמותיות חייב לעלות בעקביות . העובדה שהמושג "תפוקות מחקר" נעשה מטבע לשון כה נפוץ באקדמיה מעידה על שינוי ערכי, שמשנה את כללי המשחק, ובמילים אחרות : אנשי הסגל האקדמי נתבעים, עם ובלי אמירות מפורשות , לייצר ולפרסם כמה שיותר מאמרים , המספר קובע גם קובע ! ( עוז ואלמוג , עמוד 109 ) .

עיון אקראי ברשימת הפרסומים של מדענים בעלי שם עולמי , ובכלל זה זוכי פרס נובל , מגלה שהם מחזיקים ברשימת פרסומים צנועה בהרבה מזו שמאפיינת היום רבים מהמדענים , כולל הצעירים והמתחילים (שתפוקתם גבוהה יותר בפועל ). למעשה , רבים מאותם בעלי שם ומעמד לא היו עוברים היום את ועדות הקבלה או הקידום במוסדות המובילים.

רשימת הפרסומים של פרופסור אגה בוהר , לדוגמא, כללה שמונה מאמרים בלבד  כאשר זכה ב1975 בפרס נובל בפיזיקה. כולם היו , כמובן פרסומים מבריקים, אבל עדיין שמונה בלבד. היום עם מספר כזה לא היה מקבל הפיזיקאי הדני הנודע משרה קבועה ברוב המוסדות האדמיים בעולם.

פיזקאי אחר שזכה בפרס נובל ( ב2013 ) , פרופסור פיטר היגס הבריטי , אמר בראיון כי אילו נדרש בצעירותו ( שנות ה60) לעמוד ברף ציפיות הפרסום המקובלות היום , ספק אם היה מצליח להגיע להישגים המדעיים שאליהם הגיע . " אני לא חושב שהייתי נחשב מספיק פרודוקטיבי" העיר בחיוך מר. (עוז אלמוג  ותמר אלמוג, עמ' 11) .

לעתים קרובות , החוקרים המצטיינים מתקשים לעמוד בקצב פרסום המאמרים בכתבי העת המובילים. הקבוצה הרחבה הזו נעשית יותר ויותר מתוסכלת מהשיטה והלחץ , אבל קבוצה קטנה של חוקרים ומרצים ( האולטרה-פרודקטיבים ) מצליחה לפרסם הרבה מאמרים בכתבי העת המובילים.

אדם מן השורה עשוי להניח שהמובילים בטבלת הפרסומים הם המדענים הכישרוניים ביותר. אם כל האחרים לא עומדים בקצב . הם מן הסתם מוכשרים פחות . בפועל התמונה הרבה יותר מורכבת ומתעתעת , וקשורה לריבוד ולאי -השוויון שטבועים במדע מאז ומעולם- ובימינו יותר מאי-פעם. בדיוק כשם שהעשירים ביותר ( או "הטובים לטיס")  אינם דווקא החכמים ביותר, אלא בעלי יתרונות בתחוםהמסויים הזה , כך במדע .

מרוב כמות אין איכות

חוקרים נאלצים לפרסם מאמרים חסרי ערך כדי לעמוד במכסת הפרסומים האדירה הנדרשת כיום. הם עוסקים בנושאים שמעניינים מעטים ותורמים למעטים עוד פחות. רבים מהמאמרים גם כתובים רע ואין שום הנאה בקריאתם.

עם פרישתו מתפקיד העורך הראשי של כתב העת   Science &  Education פרסם פרופסור קוסטס קמפורקיס מאמר חריג בנוף האקדמי , שבו תינה את תסכולו מרמת המאמרים שאיתם הוא ועמיתיו נאלצים להתמודד בשנים האחרונות.  הוא סיפר ביושר שחלק גדול מזמנו הוקדש לטיפול סיזיפי בכתבי יד גרועים, ותלה את התופעה בלחץ הגובר על החוקרים לייצר עוד ועוד, ובעיקר בהנחיה הבלתי פורמלית שרובצת עליהם : "פרסם כמו משוגע או שתיזרק מהזירה " . עורכים רבים איתם שוחחו ד"ר תמר אלמוג ופרופסור עוז  אלמוג הזדהו עם הדברים האלה (עוז אלמוג, תמר אלמוג , עמודים 130-131 ) .  

רוב האנשים פוגשים לראשונה במאמרים מדעיים בתקופת לימודיהם לתואר הראשון . החוויי הזו זכורה לרבים לא לטובה, משום שרוב הטקסטים הללו קשים להבנה, מייגעים  במקרה הטוב ומענים במקרה הרע. זו גם הסיבה העיקרית לכך שסטודנטים רבים נזקקים לחומרי עזר (תרגומים, סיכומים , תקצירים וכדומה) שיפשטו עבורם את החומר . שכיח גם שסטודנטים בתמימותם מאשימים את עצמם בקושי להבין את הכתוב, שעה שבפועל ההאשמה היא בדרך כלל של מחברי המאמרים (ולמעשה גם של המרצים , שמשתמשים בחומרים הללו לצורכי הוראה ) ( תמר אלמוג ועוז אלמוג, עמוד 131 ) .

הלחץ לתפוקות לצד תרבות הדירוג מרעילים את המדע מכיוון נוסף : כאשר האמצעי הופך למטרה , הכמות לאיכות והתחרות למחול שדים – המערכת מתישה את עצמה , מאבדת שיווי משקל ומאבדת כיוון. רוב המדענים אינם זקוקים לכך שיצליפו בהם וימדדו אותם ללא הרף . בוערת בקרבם תשוקה טבעית לחקור ולכתוב. אפילו לאחר קבלת הדרגה הגבוהה ביותר וגם אחרי הפרישה לגמלאות רבים מהם אינם מאיטים את הקצב. המדע יכול להתקדם גם ללא המדדים הכמותיים , או לפחות עם ספירות ודירוגים במינון נמוך והגיוני יותר (תמר אלמוג ועוז אלמוג, עמוד 503) .

אובססיית המדידה

חוקרים ומוסדות עוקבים באדיקות אחר טבלאות הרייטניג המדעי , מתוך סקרנות ומתוך רצון לתרגם למספרים את ערכם המקצועי ביחס לאחרים . אבל טיבה של סטטיסטיקה שהיא מקבלת חיים משל עצמה, ובשלב מסויים הופכת מאמצעי למטרה. התהליך שעברה האקדמיה בתחום המדידה העצמית הוא אחד הסיפורים המוזרים בתקופתנו ומהווה עוד מרכיב בדקדנס שאליו היא שקעה (תמר אלמוג ועוז אלמוג, עמוד 248) .

עיקר הביקורת של מדענים בעולם וגם של ד"ר תמר אלמוג ופרופסור עוז אלמוג בספרם המעמיק היא כלפי המדד הנקרא  Journal Impact Factor, כלומר מדידה מבוססת  על חישוב ממוצע האזכורים של מאמרים שפורסמו באותו כתב עת בשנתיים שקדמו לשנת המדידה ( המידע מבוסס  על מפתח המאמרים WOS) .

רבים אולי מניחים שמאמר זוכה לאזכורים רבים כאשר מדובר בפריצת דרך מדעית או בתיאוריה חדשנית. בפועל מסתבר שהמאוזכרים ביותר הם דווקא מאמרים טכניים , שמספקים למדענים הוראות הפעלה.  מדד "האימפקט פקטור" היה אמור להיות מושפע אך ורק מאיכות תוכנם של המאמרים, אבל מסתבר שגם לצדדים הטכניים של הפרסום יש השפעה על גובה המדד. מאמרים שמפשטים תובנות בשפה קלה מאוזכרים יותר, גם אם אינם מחדשים הרבה, סקירות שמסכמות נושאים מאוזכרות יותר ממאמרים מחקריים, משום שהן מכרה זהב לביבליוגרפיה.  מאמרים קצרים  מאוזכרים יותר ממאמרים ארוכים. מאמרים המתפרסמים בכתבי עת בגישה פתוחה מאוזכרים יותר, וכך גם כתבי עת שנכללים בחבילות שורכשות מרבית הספריות האקדמיות (תמר אלמוג , עוז אלמוג, עמודים 252-253 ) .

כתבי העת עם "האימפקט פקטור" הגבוה ביותר אינם בהכרח אלה שבהם פורסמו המאמרים החשובים ביותר.

המדדים השונים לא מבחינים בין מדענים טובים לבין פורצי דרך.

"ביקורת נוספת בספר היא כלפי המדדים הבינלאומיים לדירוג האוניברסיטות בעולם , כגון מדד שנחאי ומדד הטיימס. הדירוגים האלו הם חד-ממדיים , מפני שהם מתעלמים מתפוקות חשובות כגון פיתוח קורסים , כתיבת ספרים ופרקים בספרים.  הגישה החד-ממדית הזו מטפחת הומגניות ופועלת כנגד חדשנות ומהפכנות. כאשר כולם שואפים להיות אותו סוג של מוסד אקדמי, זה חונק התפתחות של אלטרנטיבות מרעננות למודל הוותיק. אין היום למעשה תמריץ למוסדות אקדמאים לסלול לעצמם נתיב  ייחודי, כיוון שהם עלולים להתדרדר בדירוג הבינלאומי רחמנא ליצלן "(תמר אלמוג, עוז אלמוג, עמודים 280—281 ) .

שיפוט עמיתים מיושן

במרוצת הזמן , ככל שהמדע נעשה ממוקד יותר , ככל שגדלה הדרישה לקפדנות אמפירית וככל שגדל מספר המאמרים שנשלחו לפרסום, כך התקשו עורכי כתבי העת לקבל החלטות מקצועיות בעצמם. הפתרון היה הפניה של כתבי-יד רבים יותר לפוסקים חיצונים. עם זאת,  סמכות ההחלטה הסופית נותרה בידי העורך , וכך זה עד היום.

בשנות השבעים של המאה ה20 עוד פעלו פה ושם כתבי עת מדעיים חשובים שלא נעזרו בשיפוט חיצוני. באותה עת עצמה עשה המושג "שיפוט עמיתים"  למטבע לשון בארה"ב, וכעבור עשור או לכל היותר שניים אימצו כל כתבי העת את ההליך הזה, שהפך לאחד מתווי ההיכר של המדע המודרני. זה התאפשר בין השאר בזכות ההתפתחויות הטכנולוגיות, שהקלו על משלוח כתבי-היד למומחים ברחבי העולם-תחילה באמצעות מכונות לצילום מסמכים, אחר כך באמצעות סורקים ודואר אלקטרוני והיום באמצעות טפסים אלקטרוניים (תמר אלמוג ועוז אלמוג , עמוד 198 ) .

לאורך שנים רבות  מילא הליך השיפוט בהצלחה רבה , שלוש פונקציות משלימות של בקרת איכות במדע – סינון , מיון וטיוב הטקסט לקראת פרסומו , אך בעשור האחרון התהליך הזדהם, הסתרבל והפך לדרך יסורים עבור החוקרים . חוקרים רבים חשים כי זירת שיפוט העמיתים הפכה בלתי הוגנת.

בעבר, בימים של מעט מדענים וקומץ כתבי עת היה היגיון בשיפוט "ידני" ובפס ייצור עתיר כוח אדם . בתנאים הללו אפשר היה לצפות  מ"פועלי המדע" לעבוד בהתנדבות. היום כאשר תעבורת המאמרים עצומה ומהירה , מנגנון הבקרה  המדעי כורע תחת העומס. אף עורך לא יודה בכך בפומבי , אבל רבים מהם נאלצים לרפרף ולחפף. במקרים רבים , רבים מדי , המיון נעשה באופן אינטואיטי ומזכיר את המיון השטחי של קורות החיים, שמפספס המוני מועמדים מעולים.

המלפפון משקה את הגנן : אחת הנגזרות של עומס העבודה המוטל על העורכים של כתבי העת היא האצלת סמכויות על סגני עורכים , עורכי משנה ועורכים זוטרים, שגוייסו במקרים רבים באמצעות פנייה במייל וללא סינון משמעותי. בכתבי עת רבים הם מקבלים מנדט לביצוע סינון ראשוני של כתבי היד, לבחור את השופטים ואף לקבל את ההחלטה הסופית על פרסום או אי-פרסום. כמו לקטורים בהוצאות ספרים עמוסות , משמעותה של התופעה הזאת, שהיא רק טכנית לכאורה – מדהימה : פרסום כתב יד של מדענים ותיקים , בכירים ומוערכים מאוד במדע ובאקדמיה מוכרע לא אחת על ידי מדענים זוטרים הרבה פחות ותיקים ופחות מנוסים מהם, שסל הפרסומים שלהם דל פי כמה. חוקרים ששולחים את כתבי-היד שלהם לכתבי העת הממותגים בידים רועדות ובתקווה להליך מקצועי מוקפד למהדרין , אינם מודעים תמיד שמאחורי העורך המוכר עומד מדען זוטר ( במקרים רבים אף ללא משרה קבועה במוסד אקדמי) . אלה שיודעים זאת מתוסכלים  בלי שיש בכוחם לעשות משהו ( תמר אלמוג , עוז אלמוג , עמודים 207-208 ) .

יותר ויותר מדענים בעלי מוניטין , כולל חתני פרס נובל ועורכי כתבי עת מובילים, טוענים בריש גלי שהשיטה בעייתית ומחייבת עדכונים בהקדם. כך למשל , בראיון שנערך עם סידני ברנר- זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 2002 , הוא כינה את שיפוט העמיתים כ"מעוות מאוד" , "מושחת לחלוטין" , "פשוט רגרסיה לממוצע " .

שיפוט העמיתים יוצר מראית עין של איכות ושל בקרה מעמיקה וקפדנית , שמסתירה פעמים רבות דלות של תוכן מתחת למעטה טקסי. זו כנראה הסיבה לכך שמדענים רבים מוכנים לשלם את המחיר הנפשי והכלכלי- המיותר בעליל – שכרוך בשימור השיטה. זה גם מסביר מדוע – למרות הפגמים המוכחים – רוב המדענים עדיין מאמינים שהשיטה טובה ביסודה, או לפחות רעה במיעוטה, וכל מה שנדרש הוא רק לדייק ולשפצר אותה ( תמר אלמוג , עוז אלמוג, עמוד 225 ) .

 הפער בין מה שמלמדים באקדמיה לבין הצרכים בשטח

חרף כל  המאמצים  והיוזמות , בפועל האקדמיה מתנתקת משוק התעסוקה והפער בין תוכני הלימוד לצורכי השוק רק מתרחב. בתחומים רבים הלימודים מתמקדים בתיאוריות , והתכנים הם כלליים מדי, ערטילאיים, מנותקים מהשטח ובמקרים רבים גם אנכרוניסטים. רוב מהנדסי המחשב עימם שוחחו פרופסור עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג לצורך כתיבת הספר טענו שחלק גדול מהקורסים לתואר האקדמי בתחומם אינם רלוונטיים למה שהם עושים בפועל, וכך גם עורכי הדין, הארכיטקטים , קציני המשטרה ואנשי החינוך.

הפער בין מה שמלמדים באקדמיה לבין  הצרכים בשטח כה משמעותי, עד שהסטודנטים חשים בו כבר בזמן הלימודים. בסקר שביעות רצון שערכה התאחדות הסטודנטים בישראל ב2018 השיבו שני שלישים מהנשאלים ( 8,000 סטודנטים מכל המוסדות להשכלה גבוהה במדינה) כי אינם חשים שהלימודים מכינים אותם לעבודה. הנתון הזה מסביר מדוע במקום הראשון בדירוג שביעות הרצון עמד המרכז האקדמי רופין – מכללה קטנה יחסית אך בעלת אוריינטציה מעשית מובהקת. האוניברסיטאות הגדולות דשדשו הרחק מאחור בירכתי הטבלה (תמר אלמוג , עוז אלמוג, עמודים 203-204 ) .

בין הסיבות לפער העצום בין הידע שמלמדים באקדמיה ובין השטח ניתן למנות את הגורמים הבאים :

• הלחץ המופעל על המדענים לפרסם מאמרים אינו משאיר להם זמן להתעדכן בחידושים המתחוללים במעגל הרחב יותר בתחום עיסוקם וכולא אותם בבועה מדעית צרה.
• שילוב מומחים מהשטח , שצברו ניסיון, ידע מעשי ומוניטין בסגל ההוראה הוא איטי מאוד ומהוסס, בשל שמרנות , אגו ומחסור בתקציבים.
• המחקר המדעי איטי בהרבה מהמחקר בתעשייה , ואינו מחוייב לתוצאות מיידיות ויישומיות.
• חברות מסחריות אינן ממהרות לשתף מתחרים ( וגם חוקרים)  בידע שנצבר אצלן .
• אחת העובדות המדהימות והמאכזבות בהקשר הזה היא שאפילו במקצועות הניהול האקדמיה מלמדת תוכן ומיומנויות פגי תוקף . ב2018 התפרסם בכתב העת  הוותיק "פורבס" מאמר שכותרתן : "מדוע בתי הספר לעסקים של היום מלמדים את מיומנויות האתמול" ? בפתיח נכתב : "בתי הספר למינהל עסקים שקועים בחקר והוראת עקרונות הניהול של המאה ה20 , ומכוונים את בוגריהם לנתיב הלא נכון "

ב2015 השיקה הממשלה הבריטית תוכנית לתארים ראשון ושני המשלבים התמחות מעשית (הם מכונים "תואר התמחותי"- Degree Apprenticeship).  התכנית כוללת עבודה במשרה מלאה, במקביל ללימודים האקדמיים. מוסדות רבים נענו לאתגר. אחד מהם הוא אוניברסיטת אקסטר שב2018 השיקה יחד עם חברת  ג'י .פי. מורגן (חברת פיננסים מובילה) תוכנית ל"כלכלה יישומית" המשלבת בין  לימודים של יום אחד בשבוע באוניברסיטה וארבעה ימי עבודה באחד מסניפי החברה. התכנית היא תחרותית ונבנתה עבור סטודנטים מצטיינים. מטרתה בין השאר לשבור את הסטריאוטיפ שצעירים שבוחרים לאחר התיכון בעבודה או במסלול  חניכה הם כאלו שלא היו יכולים להתקבל ללימודים אקדמיים. ואכן , נראה שהסטריאוטיפ מתערער והביקוש באי הבריטי לחניכה מקצועית במסגרת המפעלים עולה במהירות .

יצויין כי המודל המשולב של למידה אקדמית וחניכה בתעשייה קיים כבר עשרות שנים בגרמניה והוא נפוץ מאוד שם.

השפעת סגנון הלימוד באקדמיה

אחת הסיבות למשקע הדל והרמה הנמוכה של חלק גדול מהבוגרים היא סגנון הלימוד והמסגרת הלימודית. מחקרים רבים מראים שהלימוד האפקטיבי ביותר נוצר מתוך התנסות (Learning by doing). כאשר לאדם  יש מטרה מוגדרת (פרקטית) ורצוי גם מתגמלת, וכאשר הלמידה אקטיבית – היא מטביעה חותם חזק יותר על התאים האפורים. למרבה הצער, הלימודים האקדמים (למעט תרגולי המעבדה)  מזמנים בעיקר סביבת לימוד סטרילית ופאסיבית ( האזנה להרצאות , שרבות מהן פשוט מדוקלמות מדפים או מצגות) . אילו חומר הלימוד היה מועבר באקדמיה, באמצעים אטרקטיביים , כגון משחקים מקוונים מרתקים וחידונים מקוונים- המשקע הלימודי היה מן הסתם גדול בהרבה (תמר אלמוג, עוז אלמוג , עמודים 307-309 ) .

שיטות הלימוד וההוראה באקדמיה

סדר העדיפויות ברוב המוסדות להשכלה גבוהה אינו תורם להשבחת ההוראה ושיטות הלימוד. הוראה ברוב המוסדות האקדמיים נחשבה תמיד נחותה בהשוואה למחקר, ובתקופה של משבר כלכלי היא נדחקה עוד יותר לקרן זווית.

בהמשך לספרם הקודם “דור ה־Y כאילו אין מחר” טוענים עוד הכותבים כי שיטת הלימוד באוניברסיטאות כבר אינה מתאימה לדור האמ”לק (ביטוי נפוץ ברשתות החברתיות ל”ארוך מדי לא קראתי”), לדור הדיגיטלי. השיעורים מייגעים לא אחת והסטודנטים לעתים לא מרוכזים וממעטים להגיע להרצאות.

להערכתם של הכותבים,   הלמידה המקוונת ONLINE והקורסים המקוונים ישפרו בעתיד את איכות ההוראה באקדמיה והקורסים יהפכו יהפכו לדינמיים יותר, אינטראקטיביים, אטרקטיבייים מותאמים למקצוע ומותאמים יותר ללומד ( תמר אלמוג  ועוז אלמוג , עמוד 512 ) . הם מביאים לדוגמא את הצלחת היוזמה המקוונת של  אוניברסיטת פנסילבניה, מהוותיקות והיוקרתיות בארה"ב אשר השיקה ב2019 תואר ראשון מקוון לחלוטין בתחום דעת אינטגרטיבי הנקרא Applied arts and sciences .

לאורך כל הספר המעמיק מציעים ד"ר תמר אלמוג ופרופסור עוז אלמוג קווי מתאר לשינוי מועיל ומתקן באקדמיה.

הם צופים כי פורמט כתבי העת הסגורים , שמפרנס בעיקר מונופולים תאבי בצע, יפנה את מקומו לפלטפורמות פרסום מקוונות ציבוריות, פתוחות וחינמיות – עם מגבלות מינימליות. הם יכילו מגוון רחב יותר של פרסומי מדע מאלה המקובלים כיום בעולם כתבי העת: החל במאמרים מסוגים שונים וכלה בדוחות , משובים וקבוצות שיח על נושאים מגוונים שקשורים במדע או משיקים לו.

הפלטפורמות  המקוונות הללו כבר החלו להתגבש , בדמות הפרה-פרינט, וכל מה שנדרש הוא לשכללן ולהפכן  לתחנה אחרונה של הפרסום , עם ניהול ותחזוק במימון ציבורי (לאומי ובינלאומי).

פלטפורמת ה-PRE-PRINT  (פרסום מקדים) כבר קיימת, תופעה שצמחה מתחת לרדאר הפיקוח הממסדי של ההוצאות לאור וכתבי העת, ועומדת לשנות את מסורת כתבי העת המדעיים בכלל ואת מסורת השיפוט המדעית בפרט.

הפורמט הזה הופיע לראשונה ב1991 ביוזמת קבוצה של פיזיקאים , שהקימו לעצמם את רשת ARXIV כערוץ תקשורת פנימי. הם פתחו באינטרנט פלטפורמת שיח עם מספר בלתי מוגבל של משתתפים, שהציעה לראשונה מסרים מיידיים , ואפשרה להכריז בפומבי על תגליות ( ובכך לקבע את זכות הראשונים) ולקבל משובים בזמן אמת על רעיונות , טיוטות ומחקרים בהתהוות. הפיזיקאים אמנם המשיכו לפרסם במקביל מאמרים גם בפורמט המסורתי של כתבי העת, אבל ARXIV הפכה בהדרגה לבמה חשובה יותר. לימים נוספו לה פלטפורמות משנה שמשרתות תחומי מדע מגוונים כגון BIORXIV,MEDRXIV, PSYARXIV  ועוד ועוד.

כן התפתחו פלטפורמות פרה-פרינט עצמאיות וביניהן  PEER J PREPRINTS, ZENODO ,OPENREVIEW

 ב2017 הכילה פלטפורמת ARXIV יותר ממיליון פרסומים, והוצפה ביותר מ8,000 כתבי יד חדשים מדי חודש. ב2018 הועלו לאתר BIORXIV (שמשרת בעיקר ביולוגים)  יותר פרה-פרינטים מאשר בכל ארבע השנים הקודמות. באותה שנה הורדו מהאתר יותר ממיליון כתבי יד בחודש. הנתונים הללו ממחישים שהכלי המקוון הזה הפך לאיבר חשוב בגוף הפרסום המדעי .

עם הזמן היטשטש ההבדל בין המאמרים המופיעים בכתבי העת הרשמיים לבין אלה המופיעים בפלטפורמות הפרה-פרינט. אם בתחילת הדרך הסתייגו בממסד המדעי מלאזכר אותם בפרסומים הרשמיים, היום אזכורים כאלה נעשים לעניין שבשגרה. ולא זו בלבד , אלא שיותר ויותר חוקרים ( בעיקר ותיקים ומוכשרים)  בוחרים להסתפק בפרסום מקדים בלבד, מתוך ידיעה שזו הדרך המהירה לפרסום והיעילה להפצה בין קולגות (תמר אלמוג  , עוז אלמוג, עמודים 230-231) .

פלטפורמות חופשיות ובלתי מתווכות כאלה יעודדו  בעתיד שיח ביקורתי אינטראקטיבי, ימנעו צנזורה ו/או סינון לא הוגן ויבטלו את היתרון שיש היום לשכבה מיוחסת צרה. כל מדען יוכל לפרסם את מחקריו ללא סלקטורים מטעם והתניות. כך יקיץ הקץ גם על מסורת שיפוט העמיתים, שהסתרבלה, הסתאבה ואינה מתאימה לעידן הדיגיטלי המהיר והשקוף.

פתיחתם של הפרסומים המדעיים לביקורת פומבית בלתי מוגבלת בפלטפורמה מקוונת תשפר את בקרת האיכות והמהימנות שלהם ,  תחייב את המדענים למשנה זהירות , תחייב את המדענים להתנסח באופן בהיר ונגיש יותר , תקנה למחברים זכות ראשונים על יצירתם, ותאפשר להם להגן על הטיעונים העיקריים וכן לתקן או לעדכן אותה בזמן אמת . הטכנולוגיה המשוכללת של בינה מלאכותית תספק רדארים ליירוט שקרים וזיופים ( תמר אלמוג ועוז ואלמוג, עמודים 506- 507 ) .

 כפי שכתבתי בהתחלה זו אחת המונגרפיות המעמיקות ביותר שנכתבו בעשורים האחרונים בישראל וגם בעולם אודות החינוך הגבוה !!

קישור להזמנת הספר בבית ההוצאה לאור

 קישור להזמנת ספר דיגיטלי ( מומלץ מאוד!!!)  

המייל של ד"ר תמר אלמוג : talmog@univ.haifa.ac.il