מה אנחנו יודעם על עבודת המורה ? מבט מבפנים של אחת המורות פורצות הדרך בחינוך שייסדה גם את קבוצת הפייסבוק ״חינוך 2020 — למערכת חינוך אפקטיבית יותר״.
המראיין : ליאור דטל, עיתון דה-מרקר
מיכל מדמון
גיל
37
תפקיד
מורה למתמטיקה, מדריכת מורים ארצית במזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, מנהלת קהילת חינוך 2020, מנהלת ההטמעה של תוכנית קהילות מחשב״ה למאה ה–21 בטכניון
השכלה
תואר שני בהוראת מתמטיקה
מצד משפחתי
נשואה + 4
מגורים
חריש
מתוך הראיון המרתק עם מיכל מדמון בעיתון דה מרקר:
אנשים צריכים להבין את המורכבות שיש בעבודה של המורות ולתת להן אמון, זמן ואוויר לנשימה. אי אפשר לשלוח מורות להשתלמויות ולומר להן: 'עכשיו תעשו מה שלמדתן׳, צריך לתת להן זמן לעכל ולחשוב, להיות שותפות בקהילות מקצועיות בתוך בית הספר ולקדם את האמון בינינו, בלי שנחשוש לדבר".
"אנחנו לא משקיעים בפיתוח אמון. יש פרקטיקות לבניית אמון שנלמדות גם בעולם העסקי, לצורך קיום ישיבות צוות משמעותיות למשל. גם בכיתה אמון הוא דבר בסיסי שצריך להיות בין התלמידים למורות, כדי לקיים תהליכי למידה משמעותיים. יצירת תשתית של אמון לוקחת זמן. צריך ללמוד איך עושים את זה ולהתפתח, אבל למורות אין זמן. אפשר לשאול למשל למה לא לימדו את המורות הנחיית קבוצות. זו מיומנות שמסייעת בקבלת החלטות, ומאפשרת לתת לכל אחד את המקום שלו בקבוצה. זה קורס בסיסי שאמור להיות במערכת, אבל הוא לא קיים. אף אחד לא סופר את הקבוצה, אלא רק את הידע שהמורה צריכה להעביר לתלמידים, וזה מקומם".
אבל ממה זה נובע?
"יש חוסר אמון בכל מקום, בין המטה לשטח, בין המורות למנהלים, בין ההורים למורות, וגם בין עצמנו. זה בא לידי ביטוי גם בתוך הכיתה. צריך למסד קבוצות משותפות לעבודה ולחשיבה בין כל הגורמים, שיעבדו על תקשורת הדדית ועמוקה לאורך זמן ובשגרה, ולא להסתפק בביקור של שר החינוך או מנכ"ל המשרד עם קישוטים וכיבודים בבתי הספר. זה נכון גם ליחסים של המורים עם ההורים. הם צריכים להיות מבוססים על מפגשים תכופים ומשמעותיים, שיקדמו את הילדים שלהם. צריך לייצר שיח כזה בכל מקום במערכת".
איך לדעתך צריך להיראות שבוע העבודה של המורים?
"כיום, מורה בעל יסודי צריכה 24 שעות שבועיות ללמידה בכיתה ו–16 שעות לדברים אחרים. צריך להפוך את היחס: ללמד 16–17 שעות בכיתה ואת שאר השעות להשקיע בעבודת הכנה, בשעות פרטניות, במפגשים בקהילות מקצועיות, ברפלקציה ובחשיבה בצוות".
את אומרת שהמורות נמצאות במצב הישרדותי.
"אם אין להן זמן להתמודד עם כל המטלות, וגם לא אפשרות להתייעץ עם אחרים ולהיעזר בהם, הן מגיעות למצב שבו הן חייבות להיכנס לכיתה, לעמוד ולהעביר את החומר, כי זה הסיכוי היחיד שלהם לשרוד את הדבר הזה. הכנת שיעור, שבו התלמידים משתתפים ולומדים באופן פעיל כמו שצריך להיות, היא הרבה יותר מורכבת מללמד מתוך החוברת. מי שאומר שהוא יכול להכין שיעור ברגע, כנראה לא יודע מה זה שיעור טוב, שרואה את התלמידים ולא רק את תוכנית הלימודים. יש מורות שמתייאשות ומכוונות את השיעור רק לתלמידים שנמצאים באמצע, ומפספסות כך את הטובים ואת החלשים. אבל למורה יש את היכולות לקדם את כל התלמידים, אם יאפשרו לה לעשות את זה. מורות נתקלות כל הזמן ברגעים של לחץ וקשיים. יכול להיות שבגלל זה יש כאלה שמפתחות עור של פיל, ומשתמשות בכלים הכי פשוטים והכי קלים כדי לשרוד".
מה עובר בראש של מורות במהלך השיעור?
"חוקר החינוך לי שולמן השווה מורות למנתחי מוח. הוא טען שלהיות מורה, זה כמו לשחק שחמט בכמה שולחנות במקביל, תוך שבכל לוח משחק יש כללים אחרים. העבודה שלנו מורכבת ועצומה, ויש כאלה שמנסים להקטין אותה, חושבים שזה כל כך פשוט. קל לתת עצות מבחוץ, אבל צריך להבין את המורכבות הגדולה של עבודת המורות לפני שנותנים להן עצות".
