קרא , למד והרחיב אופקים : עמי סלנט , מידען ואיש חינוך
מהדלקת הנר השביעי של חנוכה ועד הנר שמיני לא יכולתי להניח מידי את הספר החדש של מיכל לוי מדמון .
בעקבות קריאת הספר החדש "זמן להוראה" שכתבה לאחרונה מיכל לוי מדמון , למדתי רבות אודות מתודות איכותיות בהוראה ובלמידה בארץ ובעולם ולא פחות מכך על תנאי עבודתם של המורים בישראל לעומת מערכות חינוך בחו"ל .
סקירת הספר, זמן להוראה: כלים לשינוי המציאות החינוכית בישראל ) הוצאת ניב , 2024
בעשורים האחרונים , מעט מאד ספרי עיון בחינוך נכתבו ע"י מורים שמלמדים בבתי הספר ובכך ייחודו של הספר החדש שכתבה מיכל לוי מדמון , מורה למתמטיקה ומדריכת מורים.
הספר זמן להוראה בא להתריע על שגיאה יסודית וחמורה הקיימת במערכת החינוך שלנו: במבנה שבוע העבודה של המורים בישראל קיים יחס מעוות – מבחינה אנושית ופדגוגית – בין “שעות ההוראה בכיתה” לבין “שעות לתמיכה בהוראה” (שעות הכנה, למידה, רפלקציה, מפגשים עם תלמידים והורים ועוד ועוד).
בתוך שגרת החיים העמוסה, השואבת והצפופה, מוצאת הכותבת זמן כדי לתאר את המחסור החמור בזמן אצל המורים בישראל, תוך השוואה לנעשה בעולם והצגת הצעות ופתרונות למצב הזה. זאת היא עושה מתוך תחושה עמוקה של שליחות, כשהיא מתארת את הפעילות שהיא מובילה לשיפור ההוראה במערכת החינוך בישראל. הספר עוסק בדגמי הוראה, בתפקיד המורה והשלכותיו, בבניית סדירויות עבודה לשיפור המצב ובעידוד מוטיבציה והערכת מורים.
מיכל לוי מדמון היא מחנכת ומורה למתמטיקה בחינוך העל יסודי כעשרים שנה, מנהלת ומנחה קהילות מורים מקצועיות לומדות. מיכל הדריכה במטה משרד החינוך וניהלה מחלקת בתי ספר ברשות מקומית. בשש השנים האחרונות מייסדת ומנהלת קהילת חינוך 2020 – קהילה ציבורית ופתוחה למורים ולהורים שמטרתה לשנות ולהתאים את מבנה שבוע העבודה של המורים בישראל לתפקידם החשוב, כפי שראוי ונכון לעשות במאה ה־21.
בספר החשוב מציגה לנו מיכל לוי מדמון מתודות שונות להוראה איכותית. דגמי הוראה מוצלחים ומומלצים, ובאופן טבעי מגיעים כאן לשאלה המתבקשת : " מתי מספיקים להכין את כל הטוב הזה? ,
מתוך ניסיונה של מיכל כמורה יש בספר המלצות פדגוגיות בעד הוראה המאפשרת עבודה משותפת , פחות היררכיה , פחות מע"מ ( מורה עומדת מדברת ) , יותר למידת עמיתים , עבודה בקבוצות , חקירה משותפת ועזרה הדדית. כל זאת מוכח מחקרית .
מהספר למדתי על מודל השק"ד בפקולטה לחינוך , למדע וטכנולוגיה בטכניון . מודל השק"ד מציב את עבודת התלמידות והתלמידים במרכז השיעור. המורה פחות עומדת , מרצה ומדגימה ליד הלוח , ובמקום זאת יותר מאפשרת למידה . המורה משגרת את המשימה בתחילת השיעור במשך חמש עד עשר דקות לכל היותר , ולאחר מכן מפנה את התלמידים לעבודה בקבוצות. במהלך העבודה בקבוצות התלמידים לומדים לשוחח ביניהם , והלמידה בעצם מבוססת על תקשורת. עצם השיח , החשיבה המשותפת והדיון הקבוצתי מפרים את הלומדים , ומקדמים את החשיבה שלהם עשרת מונים יותר מהקשבה פסיבית למורה בעל הידע . התלמידים הופכים את הידע לשלהם , וכן מייצרים אותו בעצמם .
בחלק האחרון של השיעור מתקיים הדיון שבו עולים התלמידים קומה נוספת בחשיבה , בכך שהם נחשפים לדרכי פתרון שונות ומגוונות למשימה, ובכך הם עושים קישור בין הפתרונות השונים , בעצמם או בהובלת המורה..
המודל יכול להתאים לא רק ללימודי מתמטיקה – כך אמרו למיכל מורים למקצועות אחרים.
לדעתה של מיכל לוי מדמון , מורה מנוסה ומעולה , ניתן להכניס יותר טכנולוגיה ומשאבי למידה דיגיטליים לכיתה, שיוכלו להשלים את ההוראה המסורתית ולצמצם את משך הזמן צריכים להיות נוכחים פיזית בכיתה . עם זאת חשוב לוודא , לדעתה , שאיכות ההוראה לא תיפגע במהלך התהליך הזה.
אחד הפרקים המרתקים בספר הוא : בתי ספר מעוררי השראה המתבסס על סיורים שערכו ד"ר אורית פרנס והדס שדות , כך למדתי מפרק זה על בית חינוך קהילתי גאולה , בית ספר תיכון ארבע שנתי (ט'-יב') הממוקם בלב תל אביב . הוא מתמחה בעבודה בקבוצות קטנות ( כיתות של 13-15 תלמידים ) , הוראה מותאמת ותמיכה פרטנית.
עוד ביה"ס מעניין בפרק זה : בית ספר תיכון החממה- עמל הוד"ש. המוטו של בית ספר זה הוא לפתח לומדים עצמאיים, המכוונים את הלמידה שלהם ,אבל המשפט הזה הוא לא סלוגן או אמירה יפה מן הפה אל החוץ , אלא עשיה , התמודדות ועבודה יומיומית.
עוד למדתי מהספר על מודל 20-40-40 שפיתחה מיכל זק
מה אומר המודל ?
40% קורסי חובה נשארים במערכת
40% נפתחים לקורסי בחירה, כשהתלמיד בוחר מה ללמוד ועם מי ללמוד באותו מקצוע .
20% גוף ונפש- קורסים מרחיבים
כך אנחנו מקבלים בית ספר הוליסטי , שמטפל גם בצרכים הקוגניטיביים , הרגשיים , החברתיים והפיזיים של התלמידים.
כותבת מיכל זק : "בתוך העבודה עם חדרי המורים , גיליתי שהמודל הזה מיטיב עם המורים לא פחות מאשר עם התלמידים. החלק של קורסי הבחירה גורם למורה להיות המורה הטוב יותר שהוא רצה להיות וחלם להיות…
עוד למדתי מהספר החשוב של מיכל לוי מדמון על העלאת מוטיבציה ומוכנות למאמץ אצל תלמידים
כדי לטפח את המוטיבציה של התלמידים, המורים טוענים כי התלמידים צריכים לראות שיש להם גיבוי, תמיכה והכלה כשהם מתקשים, אך גם שהמאמץ שלהם משתלם, כי המאמץ הוא יקר וקשה. לכן יש לתת תמיד את חוויית ההצלחה והתמיכה הראויות, לצד המאמץ . כך למשל, חלק מהמורים מכניסים למבחן כמה שאלות שכבר תרגלו בכיתה או בשיעורי הבית, כדי לעודד את הצלחתו של מי שהתאמץ. חלקם עורכים כמה מתכונות , וציון ההגשה שהם נותנים הוא הציון הגבוה מבין ציוני המתכונות.
בפרק מבנה שבוע העבודה של המורות והמורים למדתי על הפערים בין ישראל למערכות החינוך בעולם .
ברוב מדינות הOECD יש הבדל בין שעות העבודה הכלליות לשעות הנוכחות בבית הספר. השיעור הממוצע של שעות ההוראה משעות המשרה במדינות הOECD -הוא 46% .
בניגוד לישראל , שבה מורה במשרה מלאה בחינוך העל-יסודי מלמדת בכיתה 24 שעות , ומורה ביסודי מלמדת 36 שעות , מסתבר שמדינות שונות , מורה שעובדת במשרה מלאה , מבלה רק כמחצית משעות העבודה שלה בהוראה בתוך הכיתה. רק 11 שעות שבועות בכיתה ! זהו זהו הזמן הממוצע שמורה ביפן , העובדת במשרה מלא מבלה בכיתה במשך שבוע העבודה שלה. בשעות שנותרו היא מתכננת את שיעוריה הבאים , בודקת עבודות ומבחנים , לומדת מעמיתים באמצעות קהילות לומדות של מורים, מסייעת לתלמידים באופן פרטני, נפגשת עם תלמידים ועם הורים , לומדת בהשתלמויות ייעודיות ועוד. .
למדתי מהספר שזה לא ממש חלום , זוהי מציאות , והיא לא כל כך נדירה במדינות הOECD .
אמנם המודל היפני מעמיד בבסיסו יותר שעות עבודה , אבל פחות שעות בכיתה. המורים ביפן עובדים בסך הכול יותר שעות מהמורים בישראל , אך בניגוד למה שקורה אצלנו , הם מבלים רק 32% מזמן העבודה שלהם בהוראה בכיתה. בישראל , לעומת זאת, המורה הממוצעת מלמדת בכיתה 68% מזמן העבודה שלה – יותר מכפליים מהמורים היפנים ( על פי דוחו"ת OECD ) .
צמצום זמן ההוראה בכיתה יחסית לזמן העבודה הכולל של המורה אינו מתרחש ביפן בלבד : מדינות שונות בכל העולם , כאלה המובילות בתחום החינוך ובחדשנות בחינוך , מצמצמות את זמן ההוראה בפועל של המורים . הן עושות זאת מתוך ההבנה שהוראה איכותית דורשת זמן הכנה ועבודה רבה גם מחוץ לכיתה. כך , בדרום קוריאה המורים מלמדים בכיתה 37% בלבד מזמן עבודתם הכולל , בגרמניה – 43%, בהולנד 45% ובפולין ואסטוניה – ארצות שבהן מערכת החינוך נמצאת בהתקדמות מטאורית בשנים האחרונות – המורים מלמדים רק 37% ו40% מזמן עבודתם (בהתאמה) .
המדינות המובילות בתחום החינוך בעולם כבר הבינו : זה לא מקצועי ללמד כל כך הרבה שעות בכיתה , מבלי להשאיר זמן לפעולות הכרחיות נוספות . כאשר מורה נדרשת להכין עשרות שיעורים בשבוע , ואף ללמד אותם , להיכנס לכיתות רבות ולפגוש מאות ( !) תלמידים , היא תתקשה מאוד להיות מורה מקצועית ואיכותית.
ברור שבתנאים כאלה , אין סיכוי שאותה מורה תצליח ללמד באופן המותאם לייחודו של כל תלמיד ולצרכיו.
מורים במדינות כגון יפן , גרמניה ופולין בודקים עבודות וכותבים מבחנים במסגרת שעות עבודתם . נפגשים עם תלמידים בשעות הקבלה ברשמיות , בונים עבורם תוכניות למידה אישיות ומלווים אותם בהתקדמותם באופן אישי.
הרבה מהנתונים שמוצגים בספר הם בזכות פועלה של מיכל לוי מדמון אשר מיוזמתה פנתה בזמנו אל מרכז המחקר והמידע של הכנסת והציעה להם לאסוף נתונים ולהפיק סקירה נרחבת בנושא : מבנה משרת המורה בישראל ובמדינות נבחרות. הדו"ח אכן התפרסם ב7 בדצמבר 2020 ותמצית מציגה מיכל לוי מדמון בספר.
בפרק התפקיד הטכנולוגי של המורים בספר החשוב של מיכל לוי מדמון למדתי כמה דברים חדשים על שילוב המחשב בלמידה ובהוראה
רבים מניחים שילדים צעירים שולטים בטכנולוגיה ויודעים לתפעל אותה בצורה יעילה ונכונה, ולכן אינם משקיעים זמן ומאמץ בהכשרה של התלמידים בשימוש בסיסי נכון בטכנולוגיה . זוהי טעות , וחייבים לכלול תכנים של הוראת טכנולוגיה באופן מכוון במעכרכת החינוך . גם כאן, יש להקדיש את הממד של אי- השוויון המעמדי, כי ההצלחות והקשיים בהתמודדות של התלמידים עם הטכנולוגיה , מושפעים במידה רבה מאוד ממאפייני הרקע של משפחותיהם. מי שזקוקים הכי הרבה לתמיכה , הם תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות , והוויתור על הוראת הכישורים הטכנולוגיים פוגע בהם.
באשר למורים , יש להבחין בין היכולת לשלוט בטכנולוגיה לבין היכולת לעשות בה שימוש בהוראה. כאן מצטטת מיכל את פרופסור גבי סלומון : " השינוי הטכנולוגי אינו משמעותי אם אינו מעוגן ברציונל חינוכי שהוא מעבר לטכנולוגיה , המצדיק את כיוון השינוי ."
בחודש ינואר 2014 כתבה מיכל לוי מדמון לשר החינוך דאז הרב שי פירון על כך שהקפיא את תכנית התקשוב בבתי הספר. היא הסבירה, כמורה וכמדריכת מורים , במכתב לשר החינוך שזו ממש לא העת לעצור, ולצד העיסוק ברציונל הפדגוגי יש להמשיך ללא הרף בבניית התשתיות לתקשוב חינוכי בבתי הספר בישראל.
בפרק קהילה מקצועית לומדת למדתי על חשיבות למידת העמיתים והשיתופיות בבתי הספר.
מחקרים רבים מראים שקהילה מקצועית לומדת בבית הספר היא גורם מרכזי בכל תהליך של שיפור בית ספרי. למעשה , מכל דרכי ההתפתחות המקצועית של מורים , קהילה לומדת שבה המורים מעורבים בתהליך ההוראה היום יומי, בתוך ההקשר הספציפי שבה הם פועלים , נחשבת היום לדרך ההתפתחות המקצועית האפקטיבית ביותר מבחינת השפעתה על המורים ועל למידת התלמידים כאחת. קהילות לומדות תורמות לשיפור מתמיד בידע ובמיומנויות המקצועיות של המורים ולתחושת המסוגלות שלהם להביא את תלמידיהם להישגים.
תחושת המסוגלות של מורים עולה , כאשר הלימוד המקצועי והתכנון נעשים במשותף בצוותים. יש בתי ספר בהם המורים מתכננים ביחד מערכי שיעור , משימות ומבחנים .
קהילות מקצועיות לומדות פועלות מתוך נקודת מבט חקרנית של המשתתפים , ומוכנות להתבונן על ההוראה של המורים באופן ביקורתי. קהילת המורים לא נועדה לטפח ולשמור על האגו של משתתפיה, אלא לבחון באופן תדיר את ההוראה ולספק נקודות מחשבה ודעות חדשות כל הזמן .
הלמידה של המורים בקהילה מאתגרת את נמצב הקיים באופן תדיר , ומאיצה במורים להיות בתהליך מתמיד של שיפור.
החופש לייצור וחשיבות הגיבוי ע"י מנהלי בתי הספר
ראיון חשוב בספר הוא עם ד"ר עליזה בלוך, עד לאחרונה ראש עיריית בית שמש , שקודם לכן ניהלה את תיכון ברנקו וייס בבית שמש ומאוחר יותר גם את הרשת כולה.
מתוך הריאיון :
" אני טוענת שניתן לעשות הרבה יותר כבר היום . בעזרת שיח של מרחב ולא של הנחיות. הציפייה שלי היא לעזור כבר היום למורים ולמנהלים למקסם את הדבר .
כדי שמורה יעז , הוא צריך להרגיש מוגן ביותר. השיח בשפה של תפוקות יוצר מצב שבו המורים מרגישים חובה " להביא קבלות" בדרך המקובלת המצופה מהם . המורים חייבים מרחב כדי לחשוב ולטעות , אם ארגיש מוגנת ביכולת המקצועית שלי , יש יותר סיכוי לכך שיקרו דברים טובים..
החופש ליצור
"חלק מהיכולת לשבח ולהשביח את המורים היא לאפשר להם ליצור, כמנהלת ביה"ס קיבלתי החלטות שאחריהן שמעתי לא פעם את השאלה " קיבלת אישור " – שאלה שמשקפת את המחשבה בכל דבר צריך להיות כמו לפני 30 שנה. "
"אני לא מפילה את הכול על הרגולציה. עדיין ניתן כמנהלת וכמורה , לעשות !! מה כבר יכול לקרות ? הרי במקרה הטוב , זה פשוט יצליח .
" הסוגייה היא לא רק כסף. גם עכשיו , בתוך מה שקיים , אפשר להוריד את החומות , אם לא נעבוד על תחושת המסוגלות של המורה- גם אם נקבל 20 שעות נוספות – זה לא יעזור" .
" לאורך השנים חלה התקדמות בכל הקשור למשרת המורה- בשכר, בהרכב המשרה ובהדרכה , אך כל עוד הכול בנוי כמקצי מכולת ובכפיפות להוראות , לא יגיע השיפור המקווה" .
בפרק היררכיה ?שיפוטיות ? אצלנו ? למדתי על מדד מרחק הכוח עליו לא ידעתי
כן . מתברר שיש אצלנו מערכת היררכית שגורמת לתחושת שיפוטיות . מתברר שמדובר בתחושת היררכיה משמעותית ובעייתית. בעקבות קריאת הספר " מצוינים" של מלקולם גלדוול , גילתה מיכל לוי מדמון את מדד מרחק הכוח ( PDI- Power Distance Index ) . מדד זה בא לבחון עד כמה הכוח מחולק בין אנשים בתרבות הארגונית או עד כמה הוא מרוכז באופן היררכי. כך , המדד בודק מהו היחס בין הממונים לכפיפים בארגון או מדינה. ככל שהציון במדד גבוה יותר , כך ישנו מרחק גדול יותר בין הממונים לכפיפים.
בארגונים וחברות בהם מדד מרחק הכוח גבוה יותר , יש יותר קונפורמיות . אנשים נוטים פחות לשוב בעצמם ואינם נוטים לדווח על קשיים , בעיות ותקלות כאשר הן קורות.
ככל שמדד מרחק הכוח נמוך יותר ( כלומר , ככל שיש פחות היררכיה) , כך ישנה נטייה גדולה יותר להתפתח , לחדש , וללמוד.
בביקור שערכה מיכל לוי מדמון , מחברת הספר , בהולנד היא גילתה שמדד מרחק הכוח של ההולנדים נמוך , ובתוך מערכת החינוך מדד מרחק הכוח נמוך אפילו עוד יותר.
בישראל , למרות שמדד מרחק הכוח באופן כללי נמוך למדי , בתוך מערכת החינוך בישראל המדד גבוה מאד ! ואכן בתוך המערכת החינוך הישראלית ישנו חשש לעשות טעויות ולדווח על קשיים, ומתוך כך , לדעתה של מיכל לוי מדמון , גם עולה תחושת שיפוטיות ממי שלמעשה אמורים ללוות , לתמוך, ולפתח. הדבר מפחית מהיכולת של המורים להתפתח בסביבה בטוחה, מוריד את המוטיבציה שלהם לפעול ולקחת יוזמה ואף מעודד נשירה.
אך הדבר משפיע לא רק על עבודתם של המורים , אלא גם על הלמידה בכיתה . מורה שרגילה לתרבות כל כך היררכית, עובדת באופן היררכי גם בכיתות. היא הרי לא מכירה מציאות אחרת. וגם בכיתה ההיררכיות הזו גורמת לתחושת שיפוטיות ממי שאמורה ללוות , לתמוך ולפתח . כך התלמידים מרגישים פחות אחראים על הלמידה שלהם חוששים מביצוע טעויות או הודאה בכך שהם חווים קשיים, בתנאים כאלו קשה לפתח כישורי למידה עצמאית.
בספר מציעה מיכל לוי מדמון 4 דרכים להקטנת ההיררכיה בין מנהיגים חינוכיים למורים.
לא ניתן לסיים את סקירת הספר מבלי לקרוא את הפרק " איך שיר נולד -על קהילת חינוך 2020 ",
בינואר 2018 הקימה מיכל לוי מדמון את קהילת חינוך 2020 בפייסבוק (חינוך 2020 – למערכת חינוך אפקטיבית יותר" ),. קהילה שבה קרוב ל50,000 מורים ואנשי חינוך פעילים והמשתפים מידע וידע . זו אחת מהקבוצות הבודדות והמשמעויות בפייסבוק שמאפשרת למורים , למנהלים , להורים ולתלמידים לנהל שיח פתוח על בתי ספר ועל למידה ורותמת אותם למאמץ לבצע שינוי משמעותי במערכת החינוך,זאת גם קבוצה פעילה שערכה עד כה ארבעה כנסים.
חברי הקבוצה נפגשים עם מומחי חינוך ומנסחים ביחד ניירות עמדה לשינוי משרת המורה, שינוי הפדגוגיה בישראל וקידום יחסי אמון בין ההורים למחנכים.
לסיכום , הספר החדש של מיכל לוי מדמון הוא ספר חובה על שולחנו של כל מנהל ביה"ס בישראל , כל סגני המנהלים ורכזי השכבות בבתי הספר, ובוודאי המורים והמחנכים . אחת ממנהלות המחוזות המוערכות במערכת החינוך כבר אמרה שהיא תפעל על מנת שהספר ילווה מעתה כל מנהל ביה"ס חדש והסגנים שלו .
בשנת 2018 מיכל לוי מדמון נבחרה על ידי מגזין ״דה מרקר״ לרשימת מאה המשפיעים.
