ראו בסוף הסקירה תערוכת צילומים היסטוריים

ליקט : עמי סלנט , נכתב כמזכרת לימים בהם ריכז פרויקט מתוקשב באמצעות מחשב הCDC של אוניברסיטת תל אביב ( 1979-1984 – מאגר המידע בנושאי המזה"ת,  הוקם ופותח בעזרת אנשי התכנות הנפלאים של מחשב הCDC המרכזי באוניברסיטת תל אביב).

מחשבי המיינפריים שינו לחלוטין את פני עולם המחשוב, ולמעשה את אופן הפעולה של כל הארגונים בעולם. עד 1954 נהגה IBM לפתח מחשבים שנועדו לענות ספציפית על צרכי מגזר אחד – כספים, תעשייה וכדומה. מאז החלה IBM לשווק מחשב המתאים מבחינת החומרה לכל ארגון גדול. אל המחשבים החדשים נלוותה תוכנת תקשורת CICS שאפשרה לאלפי מסופים גישה נוחה למאגרי מידע מרכזיים. סביב המחשבים החדשים התפתחה תעשיית תוכנה ענקית שסיפקה לארגונים את התוכנה הדרושה להפקת המרב מהרכש החדש.

במקביל ל-IBM קמו גם יצרנים נוספים של מחשבים. כך למשל החליט צה"ל לרכוש את המחשב הראשון שלו מתוצרת פילקו ורק בשלב מאוחר יותר עבר למחשבי IBM.

עיתון "העולם הזה" יצא אז בביקורת נוקבת נגד הבזבוז הגדול ברכישת מחשב מיינפריים עבור צה"ל אך מהר מאוד הסתבר שהצרכים עלו על ההיצע והמחשב נוצל "סביב השעון".

מחשבים נוספים הובאו לישראל משנת 1966 לטובת מיכון משרדי הממשלה ולשימוש החברות הגדולות במשק דוגמת כור, אל-על והבנקים הגדולים.

בשנת 1961 הוכנס לשירות בצה"ל מחשב חדש בשם פילקו 211. לצורך הפעלתו ותחזוקתו, הוקם שנתיים קודם לכן מרכז המחשבים והרישום הממוכן (ממר"ם). מחשב זה היה גדול ממדים וסיפק עוצמת חישוב נמוכה ממחשב שולחני מודרני. הוא עשה שימוש בכרטיסי ניקוב. בשנים הבאות נוספו אל המחשב מחשבים מתוצרת חברת IBM אשר עשו שימוש בסלילים מגנטיים. גם מחשבים אלו היו גדולים ואוכסנו באולמות ייעודיים.

לאחר כמה שנים הצטרפו לפילקו מחשבים נוספים, מתוצרת יבמ, שהביאו עמם חידוש מרעיש: לצורך אחסון מידע הם השתמשו בסלילים מגנטיים במקום בכרטיסי ניקוב. ואולם לטכנולוגיה המתקדמת היה מחיר. מיטווך משחזר: "הסרטים המגנטיים הסתובבו על כוננים והיו נתונים בתוך גלגלי מתכת דומים לאלה ששימשו בסרטי קולנוע. לפעמים הם לא היו מספיק מהודקים אל הכונן ובגלל מהירות הסיבוב הגבוהה קרה שהם התנתקו ועפו ממנו. מפעילי המחשב היו צריכים לקבל תוספת סיכון, כמו ביחידות השדה, כי זו היתה לפעמים סכנת נפשות לעבוד ליד כונן של סרט מגנטי".

לכונני הסרטים המגנטיים היתה בעיה נוספת: לעתים הגלגל שהניע את הסרט המגנטי נתקע והחיילים היו צריכים לשמן את המיסבים הסוררים. לטיפול המיוחד הומצא כינוי: "מצכוננים".

על אף שהמחשבים נזקקו לטיפולים שמוענקים בדרך כלל למכוניות, הם היו רגישים מאוד והאולמות שבהם הוצבו היו חייבים להיות נקיים מאוד ונטולי אבק. "העובדים היו מכסים את נעליהם בערדליים מבד ועוטים חלוקים לבנים, ואורחים שהגיעו לממר"ם חשבו שמדובר בחדרי ניתוח"

מחשב מרכזי תומך לעתים קרובות בו זמנית באלפי משתמשים המקבלים גישה למשאבי המחשב באמצעות "מסופים טיפשים" (מסוף שבו מקלדת ומסך ושאינו מסוגל לבצע פעולות לוגיות) או באמצעות תוכנה המבצעת חיקוי למסוף מסוג זה על מחשבים אישיים. המחשבים המרכזיים הראשונים תמכו בשיטה זו של שיתוף משאבים (Timesharing) או שפעלו בשיטת עיבוד באצווה (Batch processing) שבה לא הייתה למשתמשים גישה ישירה לשירותי המחשוב, והמחשב המרכזי סיפק שירותי בק אופיס בלבד. בתקופה זו היו המחשבים המרכזים מכונים "מיינפריים" בשל העובדה כי הם היו מכונות גדולות ובעלות דרישה ניכרת לחשמל ובקרת אקלים יקרה.

התעשייה והמשתמשים טבעו את המונח "מחשב מרכזי" (או בעגה של אנשי המקצוע (מאנגלית) "מיינפריים"), על מנת לתאר את סוג המחשב הגדול יותר (שעד אז כונה בתואר "מחשב" בלבד). התואר באנגלית (שמשמעו שלד ראשי או מסגרת ראשית) התייחס לעובדה שבעוד שבמחשבי המיני היה כל המחשב בנוי מקופסה אחת, המחשבים המרכזיים של אז היו בנויים מכמה ארונות (או קופסאות) – ארון ליחידת העיבוד המרכזית (CPU) וארונות נוספים לזיכרון וליחידות הקלט/פלט.

צריך להבין שמי שעבד במחשבים לא ראה אותם", אומר יצחק עמיהוד, שניהל את הוצאת הוד-עמי המפרסמת ספרות מחשבים. "כתבת תוכניות על ניירות, שלחת אותם לניקוב בכרטיסים, העברת אותם למחשב, וקיבלת פלט מנוקב. בכלל לא ראו מחשב".

עד תחילת שנות ה-70 היה המחשב המרכזי סוג המחשב המסחרי היחיד.

בתחילת שנות ה-70 החלו להימכר מחשבים קטנים ומסובכים פחות, כדוגמת המחשבים של חברת דיגיטל שייצרה את סדרות המחשבים PDP-8 ו-PDP-11, שקיבלו את הכינוי "מיני-מחשבים" (כינויים קוצר אחר־כך ל"מיני" בלבד).

מיני-מחשבים של הדור השלישי, היו למעשה גרסאות מוקטנות של מחשבי מיינפריים.

שפות המחשב של המחשבים המרכזיים

• 85% מכל התוכניות הכתובות למחשב מרכזי הן בשפת קובול
• 7% כתובות באסמבלר, Cאו C++
• 5% כתובות בPL/I.
• 3% כתובות ב-Javaושפות אחרות.

מקורות המידע

כשבכרטיס היו חורים

מאת גיא גרימלנד

Mainframe Computers – Computer History Museum

מחשב מרכזי – ויקיפדיה

מיני-מחשב – ויקיפדיה

תערוכת הצילומים

שלב א: המתכנתת בודקת האם התכנית שכתבה נוקבה נכון בכרטיסיות הניקוב

שלב ב' : זו התכנית כולה , אלפי כרטיסיות ניקוב , Programmer standing beside punched cards

H632 General Purpose Digital Computer System (Honeywell Information Systems, Inc.), 1968.

התכנית שהרצתי נכשלה , צריך לבדוק שוב אם יש טעות בניקוב או באג לוגי בתכנית

הסרטים המגנטיים הם כבר הפלט של התכנית כולה ובהם מאוחסנים הנתונים המעובדים 

הסרטים המגנטים כוללים גם את תכנית המחשב המושלמת לאחר קומפילציה

 

PDP-12-1978

עידן המיני מחשבים 

VAX (ראשי תיבות של Virtual Address eXtension – הרחבת כתובת וירטואלית) הייתה סדרת מחשבים מבוססי ארכיטקטורה וסט פקודות אחידים שיוצרה ושווקה על ידי חברת דיגיטל בין סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 לאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20. הסדרה התפתחה בהנדסה משולבת יחד עם מערכת ההפעלהVMS, על מנת להשיג ניצול הדדי מיטבי. כעקרון, אותה מערכת הפעלה ואותם יישומים ותוכנות יכלו לרוץ על כל מחשבי הסדרה, ובכך לשמר השקעת לקוח בפיתוח תוכנה והכשרת עובדים, תוך שדרוג מערכות המחשב. רוב המחשבים בסדרה הוגדרו כ"מיני מחשבים" ואיפשרו לארגונים קטנים ובינוניים, במיוחד לאחר הצגת ה-VAXCluster (חיבור מספר מחשבים בתצורת אשכול מחשבים), להשיג שרת בעל יציבות, אמינות ועוצמת מחשוב כשל מחשב מרכזי, ללא העלויות הכרוכות באחזקת מחשב מרכזי (שדרש אולם מיוחד ומערכת קירור) ותוך גמישות תפעולית. בפני ארגונים גדולים פתחו מחשבי VAX אפשרות להציב מחשב ברמת המחלקה או הסניף (לכן שווק המחשב גם כ"מחשב מחלקתי"), להשיג ביזור וגמישות ולשחרר את המחלקות מהתחרות על משאבי המחשב המרכזי. בעוד המחשב המרכזי היה מיועד לעיבוד באצווה, ייועדו מחשבי VAX לעבודה מקוונת.

מקור וקרדיט : ויקיפדיה בעברית